<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם. כגון למכור להם ולקנות מהם. וכן להשאיל להם כלים וכיוצא בהן או לשאול מהן. וכן להלוות להם מעות או פירות או ללוות מהן. וכן לפרוע להן חובותיהן, או ליפרע ישראל מהן. לפי שהגוי שמח בכל אלה כשהוא גובה חובו או כשהוא פורע חובו. וכן כשמשאילין או מלווין לו לעשות חפציו. וכן כששואלין או לווין ממנו הוא שמח בעבור שיש בידו סיפק להשאיל ולהלוות לאחרים. ומתוך שמחתו הוא מודה לעבודה זרה שלו. והתורה אמרה לא ישמע על פיך. ולמה אמרו שלשה ימים לפני אידיהן, לפי שהגוי עסוק על יום אידו שלשה ימים סמוך ליום אידו ולבו על עבודה זרה שלו, ורגיל להודות לעבודה זרה [על] כל ריוח והנאה שמגיע. ומלוה על פה נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידם.
<h2>דף ו:</h2>
אף כשאסרו לשאת ולתת עמהם לפני אידיהם לא אסרו אלא למכור להם דבר המתקיים, כגון בהמה וכלים וכיוצא בהן או לקנות מהן דבר שאינו מתקיים כגון פירות וירקות. אבל למכור להם דבר שאינו מתקיים או לקנות מהם דבר המתקייים מותר, שחסרון הוא אצלם ואינן מודים בו לעבודה זרה. וביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור, בין למכור בין לקנות. ולקנות מהם דבר המתקיים, מותר אפילו ביום אידם, כמו שביאר מורי זקיני הרב בפסקיו. וכן מותר לקנות מהם ביום אידם פת לאכילה וסנדלים לנעילה, שלא אסרו דבר שהוא חיי נפש. וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [ע"ז פ"א ה"ד]. וכן ביאר מורי זקיני הרב.
ומעשה בחכם אחד שהיה נשיא ושגר לו מין אחד דינר זהב ביום אידו, והיה מצטער אותו חכם, שאם יקבל ממנו, שלא יודה המין על ידו לעבודה זרה שלו. ואם לא יקבל ממנו הרי יש לו איבה. (פ) נטלו ועשה עצמו כאילו נפל מידו לבור שלא בכוונה ואבדו בפני המביאו לו.
<h2>דף ז.</h2>
הנשאל לחכם שראוי להוראה ואסר, לא ישאל לחכם אחר (שהתיר) [שיתיר] לו. היו [שנים] ונשאל להם, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד גדול מחבירו בחכמה ובמנין ילך אחריו. ואם לאו, בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. וכן חכם... או לטהר כמו שאבאר בפרק אלו טריפות [חולין מ"ד ע"ב]. כל החשודין שעשו תשובה בין בסתר בין בגלוי [מקבלין אותן] שנאמר שובו בנים שובבים. שנראין שובבים בגלוי.
<h2>דף ז:</h2>
בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד. לפי (שהגוים) [שהיהודים] בחוצה לארץ הן מפוזרין וכבושין תחתיהן ביותר, ורוב משאם ומתנם עמהם ביום אידם, אסור להנות בריוח שקבל מהן. אם היה גוי ידוע שאינו עובד עבודה זרה מותר לשאת ולתת עמו ביום אידם, כמו שמבואר לפנים בפרק אחרון [ס"ה ע"א] ומטעם זה אומר בספר התרומה שאין נזהרין עכשיו מלשאת ולתת עמהם ביום אידם, לפי שאנו רואין שאין דרכם להודות לעבודה זרה על משאם ומתנם כל עיקר.
<h2>דף ח.</h2>
מנהג הגוים היה לעשות יום איד שמונה ימים אחר תקופת טבת, וקורין אותו קלינדא. וכן עושין יום איד שמונה ימים לפני התקופה וקורין אותו סטינא. וכן היו רגילין לעשות יום איד לפני לידת המלך וביום מיתתו. וזה הוא יום איד הקבוע להן, ואסור לשאת ולתת עמהם ביום אידם. וכן כל אומה ואומה ובכל זמן וזמן שמתרחש להם תעות ותיעתוע וקובעין בו יום איד לא [יתעסק] אתם, כמו שביארנו.
[ישראל שבחו"ל עובדי ע"ז] בטהרה הן. כגון גוי שעשה משתה לבנו וזימן היהודים בעירו אע"פ שאכלו ושתו משלהם ושמש שלהם משמש עליהם מעלה עליהם כאלו אכלו מזבחי מתים, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, משעת קריאה הרי הוא כאילו אוכל מזבחו. לפיכך אם זמנו גוי כל ל' יום שאחר המשתה אע"פ שלא פירש שמחמת [שמחת המשתה] הוא מזמנו הרי זה אסור. משלשים יום ועד י"ב חדש אם אמר לו שמפני שמחת [המשתה] אסור ואם לאו מותר. ואם היה אדם חשוב אפילו לאחר שנים עשר חדש אסור הואיל ואמר [מחמת] שמחת המשתה. מאימתי התחלת לפני המשתה, משעה שיתחילו להכין בצורכי הסעודה משמעלין השעורים לגיגית לעשות מהן שכר.
<h2>דף יא.</h2>
שורפין על המלכים ועל הנשיאים ואין בזה משום דרכי האמורי, שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך ישרפו לך. וכל שכתוב בתורה אין בו משום ובחוקותיהם לא תלכו. ומה הן שורפין עליהן את מטתן וכל תשמישיהן [כדי] שלא ישתמש שום אדם בכלי תשמישן. היה רוכב על עגלה המושכת בקרון המיוחד למרכבתו. עוקרין... בהם. וכיצד עוקרין העגלה מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה שלא תעשה [טריפה. ובהמה טמאה] גזרו בה משום בהמה הראויה לאכילה.
<h2>דף יא:</h2>
והיו רגילין לגלח זקנם ולגדל בלוריתם שאחרי העורף לשם עבודה זרה, [ולתקופת השנה] מגלחין בלוריתם ומגלחין זקנם, ועושים אותו יום איד לע"ז בין בתגלחת ראשונה בין בתגלחת שניה, [ואין אסור אלא] המתגלח בלבד. ואסור לשאת ולתת עם אותו איש ובאותו היום בלבד. גוי שעשה משתה לבנו עושה אותו יום איד, אינו אסור אלא אותו יום ואותו האיש בלבד. מנהג היה להם יום אחת בשנה והיו חוגגין בו והיא הנקראת חגתה דטייעי, ופעמים שהיו עושים אותו ופעמים שלא היו עושים אותו, והואיל ואינו קבוע להם אין בו דין יום איד, ומעשה היה ומכרו להן יין וחטים על פי חכמים. ועוד היו בתי ע"ז שהיו קבועים לעולם שהיו עובדים אותם כל השנה ועושים להם יום איד תמיד.
[עיר שבני תוכה] עושין לה יום איד ובני חוצה לה אינם עובדים אותה, הרי אלו אסור לשאת ולתת עם בני תוכה ומותר לשאת ולתת עם בני חוצה לה אע"פ שהן סמוכות לה ומשועבדות לה. וכן אם היה לבני חוצה לה ובני תוכה אינם עובדים אותה, מותר לשאת ולתת עם בני תוכה. היו בני חוצה לה ובני תוכה עובדין ע"ז ובידוע שיש בתוכה רוב תקרובת ע"ז או דמי ע"ז שאיסורן איסור תורה הרי אלו חוששין לדמים שחוצה לה, שמא מתוכה באו לשם, ודמי נויי ע"ז הן. עיר שיש בה ע"ז אסור לישראל לילך שם שמא יחשדו אותו שהולך שם לשמוח עמהם ביום אידם. בד"א בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום, אבל אם אינה מיוחדת לאותו מקום אלא הולך לתוכה ומתוכה לעיר אחרת מותר ישראל לילך שם, אם הולך שם לדבר היתר.
<h2>דף יב.</h2>
מי שישב לו קוץ לפני ע"ז לא ישוח ויטלנו. וכן מעיין המושך מים לפני ע"ז לא ישוח וישתה ממנו מפני שנראה כמשתחוה לע"ז. ואם אינו נראה כמשתחוה לפני ע"ז מותר. וכן פרצופות המקלחין מים בכרכים לא יניח פיו על פיהם, מפני שנראה כמנשק לע"ז. וכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. ונראה בעיני שלא נאמר כן אלא בע"ז משום חומר ע"ז כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ביצה שנולדה.
<h2>דף יב:</h2>
לא יניח אדם פיו על גבי סילון של מים וישתה, וכן לא ישתה אדם מים מן הנהרות ומן האגמים בפיו ולא בידו אחת, מפני סכנת עלוקה הנמצאת במים, ושמא יבלענה ויסתכן. ואם בלע [עלוקה] מחממין לו חמין אפילו בשבת לפי שהיא סכנת נפשות, ורפואה היא לו שישתה חמין. ועד שיחממו לו חמין ישתה חומץ. לא ישתה אדם מים בלילה לא מן הנהרות ולא מן האגמים, מפני סכנת רוח רעה השורה עליהם. והיא הנקראת שברירי. ואם היה צמא ידבר עם חבירו. ואם אין עמו אדם יקשקש כיסויו של כלי, שלא יהא המזיק שולט עליו. ואם לאו, יאמר לעצמו זה הלחש "פלוני פלוני, אמרה לך אמך, הזהר משברירי, ברירי, רירי, רי".
<h2>דף יג.</h2>
יריד שעושין הגוים לעבודה זרה מותר לישראל לילך שם ולקנות מהם דבר המתקיים, כגון עבדים בהמה ושפחות, ואפילו ביום אידם, וכותב ומעלה בערכאות שלהם, מפני שהוא כמציל מידם. ואם נותן מהם מכס לעבודה זרה אסור, לפי שהוא מהנה לעבודה זרה. וכן עיר שיש בה עבודה זרה ויש בה חנויות מעוטרות, והמעוטרות הוא סימן שנוטלין מהם מכס לעבודה זרה, הרי זה אסור לקנות מן המעוטרות שום דבר, לפי שהוא מהנה לעבודה זרה. ומותר לקנות מאותן שאינן מעוטרות. וכן מקום שעבודה זרה מנחת את המכס, ומכריזין ואומרין "כל מי שנוטל עטרה ומניח בראשו ובראש חמורו יניחו לו את המכס, ואם לאו לא יניחו לו את המכס", אסור לישראל לקנות משם כלום. שאם יניח עטרה על ראשו כדי להניח לו את המכס הרי הוא נהנה מעבודה זרה, והתורה אמרה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ואם לא יניח עטרה על ראשו ונותן מכס לעבודה זרה, הרי הוא מהנה לעבודה זרה. והנושא ונותן שם, אם לקח פירות כסות וכלים, ירקיבו. מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. ואם היתה בהמה תיעקר, שמנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה. ונראה בעיני שלא אסרו ליהנות ממכס עבודה זרה אלא כשמניח עטרה על ראשו ונראה שנהנה מפני כבוד עבודה זרה. אבל במקום שמניחין המכס סתם לכל אדם, כמו שעושין היום לירידים שלנו שעושין חירות לכל אדם שוה, ואינו נראה כנהנה מעבודה זרה [מותר], כמבואר בקונטרס הראיות. וכן נראה בעיני שלא אסרו ליתן מכס לעבודה זרה אלא במכס שהיו עושין בו צרכי עבודה זרה ונמצא מהנה לעבודה זרה, אבל מכס שנותנין לכומרים תמיד שהכומרים עושין בו צרכיהן מותר, כמבואר בקונטרס הראיות.
כהן שבא לדון ולערער עם הגוים להציל את שלו מידם, התירו לו חכמים להטמא בטומאת מת מדברי סופרים אם הוצרך. כגון שדה שנחרש בו קבר ונתפזרו העצמות וחששו בו חכמים לעצם כשעורה עד מאה אמה, והיא הנקראת בית הפרס, יטמא, שטומאתו מדברי סופרים. וכן רשאי הכהן להטמא בטומאה זו שהיא מדברי סופרים ללמוד תורה ולישא אשה, ואע"פ שמוצא ללמוד תורה במקום אחר והוא רוצה לילך אצל רבו (שחלו) ללמוד ממנו, רשאי הוא לילך במקום טומאה זו, שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד.
אין מקדישין ואין מחרימין ב... קדשי בדק הבית בזמן הזה. ואם הקדיש או העריך או החרים הרי הן אסורין. והנהנה מהן [מעל. וכיצד יעשה] יפדם בדבר מועט. שאפילו הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה הרי הוא מחולל. ולכתחילה צריך לחלל בדבר חשוב כמעט. מעשה באחד [שהקדיש] ואמרו לו חכמים שיטול ארבעה זוזים ויחלל [ההקדש] עליהם וישליך ארבעה זוזים בנהר והנכסים מותרים. וכן מבואר בפרק המקדיש [ערכין כ"ט ע"א]. ונראה בעיני שהוא הדין במקדיש בזה"ז לבית הכנסת, אע"פ שהוציא מפיו לשון הקדש, אם לא היה לבו אלא על בית הכנסת או על שאר חפצי שמים הרי זה לא נאסר, שאין נדר חל אלא כפי מחשבת לבו. והרי זה לא היה לבו לקדשי בדק הבית וקורא אותו הקדש [מפני] שהוא חפצי שמים כמבואר בקונטרס הראיות.
<h2>דף יג:</h2>
ואלו דברים אסור למכור לגוים בכל זמן, איצטרובילין, שהן פירות של ארז שקורין הלועזין פינייא. וכן בנות שוח, תאנים לבנות. לפי שהם פירות חשובים ותולים אותם בעוקציהם לפני עבודה זרה, לפיכך אם אין להן עוקצין מותר למכור להם, וכן אין מוכרים להם לבונה זכה, שאין קונין אותה אלא לצורך ע"ז. ומכולם מוכרים להם חבילה, הואיל והוא קונה הרבה ביחד אינו קונה לצורך עצמו אלא למכור לאחרים. ואע"פ שאותם האחרים הן קונים לצורך ע"ז, אין ישראל מוזהר אלא על הקונה ממנו. שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. אבל על הקונה מן הקונה אינו מוזהר. שאין זה לפני עור אלא לפני דלפני. וכמה שיעור חבילה בלבונה משקל שלשה מנים.
ומעשה בחכם אחד שמכר היער שלו לעובדי האש. ואין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול לפי שרוב עצים להסקה הן, כמו שמבאר בנדרים בפרק קונם יין [ס"ב ע"ב]. וכן לא יושיט אדם אבר מן החי לבן נח, שהוא מוזהר עליו, שהרי עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. וכן לא יושיט אדם כוס של יין לנזיר. בד"א כשהיו בשני עברי נהר, שאינן יכולין לטול אלא אם כן יושיט להם זה. אבל אם עומדין לפניהן, שיכולין ליטול בלא הושטה של זה, אינו עובר עליהן. וכל דבר שקונה החשוד כדי למוכרו לאחרים, כגון שרוצה למכור טריפה בחזקת כשירה, הרי זה אסור למכור לחשוד, שעל ידו נכשלים הכשרים, כמו שביאר מורי זקיני הרב במהדורא רביעא. וכן אסור לסייע ידי עוברי עבירה. וכן ביארנו ענינו בפרק הניזקין [גיטין ס"א ע"א]. וכבר ביארנו שם ענין שאלת שלום של גוים, וביקור חולי גוים וכיוצא באלו הדברים מבוארים שם היטב.
וכן אסרו חכמים למכור להם תרנגול לבן, לפי שהיה דרכם של גוים באותו זמן להקריב תרנגול לבן לע"ז שלהן. והוא שהיה הגוי מבקש תרנגול לבן. היה מבקש תרנגול לבן אדום ושחור, אע"פ שהוא קונה כולן, אסור למכור לו תרנגול לבן, שמא מערים הוא ושואל את כולן מפני תרנגול לבן. ואם קטע ישראל רגלו של תרנגול לבן, מותר למכור לו תרנגול לבן שלם, שאין מבקש קטוע לע"ז. היה מבקש תרנגול לבן ואם נותנים לו שחור לבדו קונה, הרי זה ספק בתלמוד [י"ד ע"ב] אם מותר למכור לו תרנגול לבן. היה לו (גוי) [לגוי] חולה בתוך ביתו, אע"פ שמבקש תרנגול לבן, מותר למכור לו, שאינו מבקש לבן אלא לרפואה. וכן אם היה עושה משתה לאוהביו מותר למכור לו, שאינו קונה אלא לאכילה, וזה שמבקש לבן לפי שחפץ בתרנגול נאה. שאר כל הגוים, אם הגוי שואל סתם מותר למכור לו מכל מין שישאל. אבל אם הוא אומר שרוצה אותו לע"ז אסור למכור לו.
<h2>דף יד:</h2>
מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין. מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, אפילו עגלים וסייחים, בין שלימים בין שבורים. גזירה משום שאלה ושכירות, שמא ישאל או ישכיר אדם בהמתו לגוי והגוי עושה בה מלאכה בשבת. ונמצאת בהמת ישראל עושה מלאכה בשבת. ואם [היא] בהמה שבורה שאינה ראויה למלאכה הרי הגוי משהא אותה לוולדות, והרואה בהמת ישראל ביד גוי שמא יבוא להשאיל בהמתו ועושה בה מלאכה בשבת. והמוכר בהמה גסה לגוי קונסין אותו לפדותה עד מאה בדמיה, כמו שמבואר בפרק השולח גט [גיטין מ"ד ע"א].
<h2>דף טו.</h2>
ומותר למכור אפילו לגוי על ידי סירסור, שאין דרך הסירסור להשאיל ולהשכיר. ואין לגזור בו משום שאלה ושכירות.
<h2>דף טו:</h2>
אע"פ שאדם אינו מצווה על שביתת בהמתו בשביעית ויכול להשכיר בהמתו לגוי לחרוש בה בשביעית, אבל לא ישכירנה לישראל החורש בה בשביעית מפני שעובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ולא ישכיר שדהו בשביעית אפילו לגוי, שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, שנאמר שבת שבתון יהיה לארץ.
אין מוכרין כלי זיין לגוים ואין משחיזין להן את הזיין, לפי שהן חשודין על שפיכות דמים ודרכן להזיק בהן את ישראל. וכן אין מוכרין לא רסן) ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל [לגוים] וכן אין מוכרין אותן לכותי. וכן אסור למכור לליסטים ישראל. ומותר למכור להם תריסין.
<h2>דף טז.</h2>
ומותר למכור כלי זיין לגוים שישראל דרים ביניהם. לפי שהגוים מגינים עליהם ונלחמים כנגד האויבים. ולא נאסר למכור כלי זיין לגוים אלא כשהיו הגוים נלחמים בישראל. אין מוכרים להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, לפי שהיו מזיקין בהם את ישראל. וכן אין בונין עמהן מיני בנינים שדנין בהן דיני נפשות, לפי שעשויין להזיק בהן את ישראל. ונראה בעיני שלא נאמרו כל אלה אלא כשהיו סמוכין לחרבן הבית, שכל מחשבתם היתה להצר לישראל ולהכניע אותם. אבל היום ישראל הם מעט מזעיר ביניהם ואין חוששין עליהן. והכל לפי העתים ולפי המקומות.
[מותר למכור סוס לגוי בין זכר בין נקיבה], לפי שסתם סוס לרכיבה הוא בין זכר בין נקיבה, והרכיבה אין בה איסור תורה אלא מדברי סופרים, לפי שהחי נושא את עצמו, ולפיכך לא גזרו חכמים משום שאלה ושכירות. [וכן מותר למכור לגוי פרה שרוב פרות לשחיטה הן ולא למלאכה ולא גזרו בהן משום שאלה ושכירות] אבל השוורים הזכרים רובן לחרישה וגזרו בהן חכמים אפילו כשהן קטנים, כמו שביאר מורי זקיני הרב. שור שמפטמין אותו לשוחטו, הרי הוא ספק בתלמוד אם מותר למוכרו לגוי אם לאו. וכשם שאין מוכרין לגוי כך אין מוכרין לישראל החשוד למכור לגוי.
<h2>דף יז.</h2>
לעולם יתרחק אדם מן המינות שנאמר הרחק מעליה דרכך זו מינות. ואל תקרב אל פתח ביתה זו הרשות, כמו שאמרו [אבות פ"א מ"י] אל תתודע לרשות. כל מי שהוא אדוק למינות ובא לעשות תשובה בסוף שהוא מת מתוך תשובתו שהוא דואג ונשרף לבו מאד ובוכה תמיד על מה שעשה, ומת (בתוך) [מתוך] צערו. ואם לא מת, אין תשובתו תשובה שלימה, כמבואר בפרק שלמעלה.
<h2>דף יח.</h2>
אפילו על הקלות עתיד אתה ליתן את הדין, שנאמר עון עקיבי יסובני, עונות שאדם דש בעקיביו בעולם הזה מסבבין אותו ליום הדין. ומעשה בבתו של ר' חנינה בן תרדיון שהיתה מהלכת לפני גדולי רומי, ואמרו כמה נאים פסיעותיה של ריבה זו, והענישוה על כך בשעת הדין.
<h2>דף יח:</h2>
הרבה מיני ליצנות היו נוהגין בני רומי, ואסור לישראל לילך שם, שמא יסתכן בליצנות שלהם. שהיו עושים שם שפיכות דמים. ועוד משום שנאמר ובמושב לצים לא ישב. ואם הולך שם להציל נפשו מותר ובלבד שלא יתיישב שם עמהם בליצנות. [כי] כל המתלוצץ יסורין באין עליו וגורם כליה לעולם, שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי. שמא יאמר אדם לא אתלוצץ ולא אשב במושב לצים אלא אשב בביטחה ואוכל ואישן ת"ל ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת י"י חפצו שיפרוש מן הליצנות ויעסוק בתורה. שהליצנות מביא לידי ביטול תורה. וכן הוא אומר סור מרע ועשה טוב. ועבירה גוררת עבירה, שנאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד. שאם הלך סופו לעמוד. ואם עמד סופו לישב. כענין שנאמר [ישעי' ה'] הוי מושכי העון בחבלי השוא, ואחר כך וכעבות העגלה חטאה.
<h2>דף יט.</h2>
ואין אדם לומד תורה אלא ממקום שהוא חפץ, שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו. אמרו חכמים, כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם. בד"א בסברא, שראוי לו ללמוד סברתו וחריפותו של זה וסברתו וחריפותו של זה. אבל הקבלה מוטב לו ללמוד מרב אחד, כדי שלא יחלק לשונו, שמרגיל לשונו של זה ולשונו של זה ומתבלבל. ולא יעשה אדם תורתו חבילות חבילות, אלא כאדם שקובץ יד על יד. שנאמר וקובץ על יד ירבה. שילמוד מעט מעט, ויחזור מה שלומד, [כדי] שיבין הדבר לאשורו ולא ישתכח ממנו. וכן ילמוד תחילה מה שמקבל, ולא ירבה לדקדק מאד, ואחר שקיבל הרבה ירבה לדקדק.
<h2>דף יט:</h2>
לעולם ישלש אדם את ימיו, שליש ימי השבת במקרא, ושליש במשנה, ושליש בתלמוד שהוא מבאר המשניות ומדקדק עליהן. וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, עליו נאמר כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. אמרו חכמים אין תלמיד חכם ראוי להורות עד שיגיע לארבעים שנה. ואם גדול מן החכם שהגיע להוראה, ראוי להורות אע"פ שהוא פחות מארבעים, ואפילו שיחת החכמים צריכה תלמוד שנאמר ועלהו לא יבול.
וכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. ודבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה ושמרתם את כל דברי הברית הזאת למען תשכילו את אשר תעשו. שנוי בנביאים, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. ומשולש בכתובים כי אם בתורת ה' חפצו וגומר וכל אשר יעשה יצליח. וכל העוסק בתורה ואינו עוסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה להגן עליו.
מותר לבנות עם הגוים בנינים שמעמידים ע"ז על גבו, וכשיגיע לכיפה שמעמידים בה ע"ז אסור לבנותה. ואם בנה שכרו מותר, לפי שאין משמשי ע"ז אסורים עד שיעבדו. אבל אם עשה ישראל לגוי ע"ז שכרו אסור, לפי שע"ז של נכרי אסורה מיד ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ובשעה שנתחייב בשכרו כבר היא אסורה, כמבואר בקונטרס הראיות.
אין מוכרין להן בתים בארץ ישראל, שנאמר לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע. וכן אין מוכרים להם כל דבר המחובר לקרקע. אבל מוכרין להם אילן לאחר שיקצץ. והמוכר ביתו לגוי דמיו אסורין. וגוי שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם יכול מוכר ליטול את דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם. כמו שמבואר בפרק שולח גט [גיטין מ"ד ע"א].
<h2>דף כ.</h2>
וכן לא יתן אדם לגוי מתנת חנם שנאמר לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם. וכן הוא אומר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, לגר בנתינה שזהו גר תושב ששומר מצוות שנצטוו בני נח אבל אוכל נבלות וטרפות, שאתה מצווה להחיותו שנאמר גר ותושב וחי עמך. אבל לנכרי לא תתן אלא במכירה. ואם הגוי שכנו ומכירו מותר ליתן לו במתנה לפי שהוא כמוכרו לו, כמו שמבואר בתוספתא [ע"ז פ"ג ה"ה]. וכן בספר התרומה [סימן קמ"ב]. וכן אסור ליתן חן לגוים, כמו שיאמר כמה נאה זה הגוי שנאמר לא תחנם לא תתן להם חן, שקריאתו בוי"ו מלשון חן, וכתיבתו בלא וי"ו מלשון חנייה. ואעפ"כ הרואה גוי נאה או גויה נאה משבח בהם לבורא, שהרואה בריות טובות ואילנות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו.
לא יסתכל אדם באשה יפה ואפילו בפנויה. ובאשת איש, ואפילו היא מכוערת, שאינו מכווין לתאות יצרו. ולא בבגדי צבע אשה, ואפילו שטוחין על גבי הכותל, והוא שלבשתן האשה (והרגילה) [ורגילה] בהן, והוא מצייר דמותה בלבו כשרואה בגדי צבע שלה שמתייפה בהן. וכן לא יסתכל אדם בבהמות ובעופות בשעה שנזקקין זה בזה, לפי שבא לידי הירהור, והתורה אמרה ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה.
<h2>דף כ:</h2>
ומותר להרביע מין במינו, ואפילו להכניס כמכחול בשפופרת, הואיל והוא טרוד במלאכתו אינו בא לידי הירהור. לעולם יזהר אדם מן ההירהור וירגיל עצמו במדות טובות המביאים אותו לדבר חסידות. אמרו חכמים זהירות מביאה לידי זריזות, שאם הוא נזהר מן העבירה הבאה לידו, סוף שהוא זריז עליהן שלא יבואו לידו כל עיקר. זריזות מביאה לידי נקיות, שהוא נקי מכל חטא ומן ההירהורין. נקיות מביאה לידי פרישות, שהוא פורש עצמו אפילו מדברים המותרים. פרישות מביאה לידי טהרה, שהוא טהור לב, ואינו נמשך אחר התאוה. טהרה מביאה לידי קדושה, שהוא קדוש וצנוע בדרכיו ובעל מדות טובות, ועושה כל מעשיו לשם שמים. קדושה מביאה לידי יראת חטא, שהוא ירא וחרד, גבור ומושל ביצרו. יראת חטא מביאה לידי ענוה, שהוא עניו ושפל רוח. שומע חרפתו ואינו משיב ואינו כועס. ענוה מביאה לידי חסידות, שהוא עובד הקב"ה מאהבה, ושוגה באהבתו תמיד, ומזכה את הרבים ומושכן לאהבת הקב"ה. כמו שנאמר [ירמיה ט"ו] אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. וזו היא מעלת הנביאים שרוח הקודש שורה עליהן, שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך.
<h2>דף כא.</h2>
ומשכירים להם בתים בארץ ישראל אבל לא שדות, לפי שהוא מפקיען מן (השדות) [המעשרות]. ובסוריא מוכרים להם בתים ומשכירין להם שדות אבל לא מוכרין. ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו, ובלבד שלא ימכור ביתו לשלשה גוים, שעושה שכונת גוים בדירתו. ולא ישכיר אדם ביתו לגוי אלא להשתמש בו שאר תשמישין, ולא בית דירה מפני שמכניס ע"ז לביתו, והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך. ובספר התרומה [סימן קמ"ב] אומר, שלא נאסר מן התורה אלא כשישראל עצמו דר שם, אבל כשמשכירה לגוי איסורו מדברי סופרים. ולפיכך הקילו בזמן הזה להשכיר בתים לגוים בחוצה לארץ אפילו לדירה, ואע"פ שפעמים מכניס לתוכו ע"ז. וכן המביא עצי אשרה לתוך ביתו עובר משום לא תביא תועבה אל ביתך [דברים ז'], כמו שמבואר בפסחים בפרק ואלו עוברין [פסחים מ"ח ע"א].
<h2>דף כא:</h2>
לא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי מפני שהיא נקראת על שמו וגוי עושה בה מלאכה בשבתות ובימים טובים, ויאמרו "בשליחות ישראל הוא עושה". אבל כשמשכיר שדהו לגוי, אע"פ שהגוי עושה בה מלאכה בשבתות ובימים טובים, הכל יודעים שאינו עושה בשליחות ישראל. שדרך השדה לתת אותה באריסות, והגוי עושה אריסותו המוטלת עליו.
<h2>דף כב.</h2>
ישראל וגוי שקיבלו שדה לאריסות בשותפות, לא יאמר ישראל לגוי "טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול". שעבודת השדה מוטלת על שניהם, ונמצא שהגוי עושה של ישראל בשבת. ואם התנו מתחלה שיעשה זה מלאכתו בשבת וזה בחול מותר, שהרי לא קבל ישראל מלאכת השבת כל עיקר. ואם לא התנו, אלא קבלו סתם, ואחר כך באו לחשבון, ומחשבין שבתות שעושה הגוי כנגד ימות החול שעושה ישראל, הרי זה אסור. ואם לא התנו וגם לא באו לחשבון אלא עושין בסתם זה בשבת וזה בחול, הרי זה ספק בתלמוד. ישראל וגוי שקבלו שדה לנוטעה, והגוי עובדה ואוכלה בשני ערלה, וישראל עובדה ואוכלה בשני היתר, הרי זה מותר, ואע"פ שלא התנו מתחלה, שהרי כל אחד כשהוא עובד אוכל עבודתו.
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים [ואפי' עופות וכן אין מוסרין בהמה לרועה שלהן] מפני שהן חשודין על הרביעה. ובני נח נצטוו על הרביעה, והרי יש לחוש משום ולפני עור לא תתן מכשול. ויש מי שמתיר. ורבינו תם פסק כדברי המתיר. וכבר נהגו העם היתר בדבר. וראוי לסמוך על המנהג, כמבואר בקונטרס הראיות. ולא יתייחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכות דמים.
<h2>דף כג.</h2>
ואם נתייחדה עם הגוי מותרת לבעלה. ואם היתה ברשותו של גוי אסורה. ואם היתה אנוסה, כגון השבויה, אסורה לכהונה. ואם הלכה ברשותו מרצונה אסורה אפילו לבעלה ישראל כמבואר בקונטרס הראיות. וכן אין מוסרין תינוק לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות, לפי שחוששין לו משום משכב זכור ומשום שפיכות דמים.
<h2>דף כה:</h2>
והאשה לא תתייחד עמהן, אע"פ שאין חוששין לה לשפיכות דמים שהאשה כלי זיינה עמה, חוששין משום גלוי עריות. ואע"פ שאשתו של גוי עמו, אין סומכין לומר שאשתו משמרתו.
ישראל שנזדמן לו גוי בדרך טופלו לימינו שאם בא להרים יד עליו יהא מזומן לתופשו. היו עולין ויורדין במקום מדרון לא יהא ישראל למטה וגוי למעלה, ואל ישוח לפניו שמא ירוץ את גלגלתו. שאלו לאן אתה הולך ירחיב לו את הדרך. שאם היה דעתו לילך במקום קרוב יאמר לו שהולך במקום רחוק, שאם יש בלבו להרע לו ימתין לו.
<h2>דף כו.</h2>
בת ישראל לא תיילד את הנכרית מפני שמיילדת בן לע"ז. ואם נותנת לה שכרה מותרת משום איבה. ובשבת לא תיילד אותה, שאין בזה איבה שיכולה להשמט ולומר על בנות ישראל ששומרות את השבת יש לנו רשות לחלל את השבת אבל על הנכריות שאינן שומרות את השבת אין לנו רשות לחלל את השבת. וכן לא תניק בנה של נכרית אפילו בשכר מפני שמגדלת בן לע"ז. ואין בזה משום איבה, שיש לה טענה להשמט ולומר שהיא רוצה להנשא אם היא פנויה, ואם היא נשואה יכולה לומר שהיא נמאסת על בעלה. נכרית מיילדת בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. אבל לא בינה לבינה שמא תסכן את הוולד. וכן מניקה נכרית בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה, אבל לא בינה לבינה, שמא תסכן את הוולד. ישראל הרועה בהמה דקה שלהם, שהם בחזקת גזלנים שמרעין אותן בשדות של אחרים, וכן סתם הגוים אין מצילין אותן מפני הסכנה. כגון אם נפלו לבור אין מעלין אותן אפילו בשכר. ואין בזה משום איבה, שיכול להשמט ולומר בנו היה עומד בגג וירא שמא יפול וממהר להצילו. או יכול לומר שממהר ללכת אצל המושל שהזמינו לדין. ואם לא נפל לבור אין מורידין אותו.
<h2>דף כו:</h2>
המינים שהם אדוקים לע"ז מורידין אותן לבור ולמקום סכנה לאבדן. ישראל שנשתמד לע"ז הרי הוא כמין ומורידין אותו לבור. ואם נפל לבור מאליו, אם יכול לעשות תחבולה שלא יעלה עושה. ואם אינו עובד ע"ז אע"פ שהוא משומד לאכול נבילה להכעיס שמניח ההתר ואוכל האיסור הרי זה אינו כמין ואין מורידין אותו לבור, אלא חייבין להשיב לו אבידתו, שנאמר לכל אבידת אחיך, לרבות המשומד שאינו מין. מורי זקיני הרב אומר שאסור להלוות ברבית לישראל שנשתמד לע"ז, ואע"פ שנטמע בגויות. ומותר לאבד גופו וממונו, שהוא כמין. הואיל וקידושיו קידושין וגיטו גט, קדושת ישראל עליו. וישראל רשע הוא. והמלוה לו ברבית עובר משום את כספך לא תתן לו בנשך. כמו שביאר מורי זקיני הרב בפסקיו. ולי נראה, שמאחר שמותר לאבד ממונו הרי הוא הפקר אצלו, ובכל ענין שיכול לזכות בו רשאי לזכות בו. ומותר להלוותו ברבית, שהרי נאמר ולאחיך לא תשיך, וזה אין אני קורא בו אחיך (אלא) [לא] לענין השבת אבידה ולא לענין רבית. אבל ללות ממנו ברבית אסור, כמבואר בקונטרס הראיות וכן בספר התרומה.
ישראל מל את הגוי לשם גר אבל לא לרפואה, שאסור לישראל לרפאות את הגוי, שהרי אינו רשאי להעלותו מן הבור ולהצילו מכל דבר המאבדו. וגוי לא ימול את ישראל, שהמילה פסולה, שנאמר ואתה את בריתי תשמור, מי שהוא בן מילה ראוי למול יצא גוי שאינו בן מילה. וכן האשה שאינה בת מילה אינה ראויה למול, (והמל) [והנמול] מהם מילתו פסולה. ונראה בעיני שצריך להטיף ממנו דם ברית על ידי ישראל זכר, כמבואר בקונטרס הראיות. גוי מהול הרי הוא כערל ומילתו פסולה. וישראל ערל הרי הוא כמהול ומילתו כשרה.
<h2>דף כז:</h2>
ולא יתרפא אדם מן המינים שהם אדוקים לע"ז ביותר, ואע"פ שיודע ודאי שלא יחיה ואין רפואתו אלא לחיי שעה. וכן לא ישא אדם ולא יתן עם המינים, שמא ימשך אחר ע"ז שלהם. וכן אין מלמדים בניהם אומנות כמו שמבואר בתוספתא בפרק שני של חולין [ה"ו]. ואם בא הגוי לרפאות את ישראל בשם ע"ז שלו או בעצי אשרה שלו, כסבור שיש ממשות לע"ז שלו, הרי זה ימות ואל יעבור, כמבואר בקונטרס הראיות. והרי הוא כמי שאומר לו יעבוד ע"ז ואם לאו יהרג, שיהרג ואל יעבוד ע"ז, כמו שמבואר בפרק בן סורר ומורה. [סנהדרין ע"ד ע"א].
כל מכה שיש בה סכנה שראוי לחלל עליה את השבת אין מתרפאין מן הגוי, מפני שהן חשודין על שפיכות דמים. אבל מותר לשאול מן הגוי איזה סם יפה לו ואיזה סם רע לו. ואם ידוע ודאי שימות אם לא יתרפא מן הגוי מותר להתרפאות ממנו. וכן אם היה הגוי רופא מומחה לרבים מותר לישראל להתרפאות ממנו ואע"פ שהוא מסופק ספק יחיה ספק ימות. ומורי זקיני הרב אומר שבמקום שאין רופא ישראל מצוי, מותר להתרפאות מן הגוי אע"פ שאינו רופא מומחה.
<h2>דף כח.</h2>
כל מכה שהיא בחלל הגוף מחללין עליה את השבת. ואיזו היא מכה של חלל שמחללין עליה את השבת מן השפה ולפנים, ואפילו מכת השינים מפני שמתחלת בפה וגומרת בבני מיעים. וגב היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל.
<h2>דף כח:</h2>
ועין שמרדה מותר לכוחלה בשבת והוא בתחלת חוליה שיש בה סכנה, שהיא דומעת ויש בה דם. אבל בסוף החולי שהוא כוחל כדי להאיר לעין, אסור לכוחלה בשבת.
<h2>דף כט.</h2>
המקיז דם לא יאכל חגב"ש חלב גבינה בצל שחלים. אין מסתפרין מן הגוים במקום ייחוד משום שפיכות דמים, אבל מסתפרין מן הגוים ברשות הרבים. ואם היה מסתפר ממנו ברשות היחיד רואה במראה כשמסתפר כדרך החשובים שיראה בהם חשוב, ומתיירא הגוי להזיקו. וגוי המסתפר מישראל, כיון שהגיע לבלוריתו שומט ידו ומניח שלש אצבעות לכל רוח, לפי שהיה דרכן לגלח סביב סביב ולהניח בלורית אחר העורף לשם עבודה זרה.
<h2>דף כט:</h2>
ואלו דברים של גוים אסורים ואיסורן איסור הנאה, היין שלהם, לפי שגזרו על יינם משום בנותיהם [ל"ו ע"א], שלא יהא אדם רגיל אצל הגוים וידבק בהם ובבנותיהם וימשך לע"ז שלהן, כדרך שעשו בבעל פעור. וכן הוא אומר [דניאל א'] וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו. לפי שירד בגלות והיה בין הגוים פירש מן המאכלים שלהן ומן היין שלהם. והחמירו עליו לאוסרו אפילו בהנאה [כי] חוששין עליו שמא נסכו לע"ז. ואם ידוע שנסכו לע"ז הרי הוא תקרובת ע"ז ואסור בהנאה מן התורה. אבל סתם יינם איסורו מדברי סופרים, שאין חוששין על סתם מחשבת... אלא החמירו בו משום בנותיהן, כמו שביארנו. ויין שלנו שנגע בו הגוי הרי הוא כסתם. וכן החומץ והיין המבושל שלהן שהיו מתחילתן יין אסורים בהנאה. אבל החומץ שלנו והיין המבושל שלנו אם נגע בהם גוי מותרים אפילו בשתייה. ונראה בעיני ששיעור החומץ והמבושל הוא, כל שאין שותין אותו כיין. כמבואר בקונטרס הראיות.
<h2>דף ל.</h2>
וכן יש ביין משום גלוי בין אם הוא מזוג בין אם אינו מזוג, שהנחש שותה ממנו. ואם הניחו מגולה אסור משום סכנה, לפי שבאותם המקומות מצויין נחשים בבתיהם ושותים לפרקים בכליהם, וצריכים לשמור המשקים שלהם והאוכלין שלהם מן הנחשים. ושלשה משקין אסורין משום גלוי, המים והיין והחלב, שדרך הנחשים לשתות מהן. וכמה ישהו מגולין בלא שימור ויהיו אסורין כדי שיצא השרץ מתחת אוזן הכלי, שמא היה טמון שם, וישתה ויחזור לחורו. וזה מבואר בפרק הכל שוחטין. דבש יש בו משום גלוי, כמו שמבואר בתחלת ביצה [ז' ב']. שיעור המים המגולים כדי שתאבד בהם מרה שהוא ארס הנחש, שאם היו מרובים יותר מדאי הארס בטל בהן ואינו מזיק. ולפיכך שותין מים מן המעינות ומן האגמים, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק הכל שוחטין (בראית) [בראיה] טו. נקרי תאנים וענבים והקישואין והדילועין והאבטיחים והמלפפונות, אפילו הן בבד, אחד גדול ואחד קטן, אחד תלוש ואחד מחובר, כל שיש בו ליחה אסור. ראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיח, חוששין שמא במקום נקב נקב ונקב היה בו מן הנחש, ואסור באכילה. וענין זה כולו בפרק הכל שוחטין.
יין שהקרים, והוא בתחילת חימוצו עד שלשה ימים הרי הוא כיין, ואם נגע בו גוי אסור משום יין נסך. אחר שלשה ימים הרי הוא כחומץ ואם נגע בו גוי מותר. אלונטיס של גוים אסורה בהנאה. כבריאתה שעשאה ישראל מיינו ונגעו בה הגוים מותרת אפילו בשתייה. ואלונטיס היא שעושין מיין ישן ומים צלולין ושמן אפרסמון, [ויינומלין הוא שעושין מיין ודבש ופלפלין] הרי הוא כיין ויש בו משום יין נסך, כדברי מורי זקיני הרב. וגאוני המערב הם מתירין, ואין בו משום מגע גוי. וכדבריהם נראה לי עיקר, שכן הוא בתלמוד ארץ ישראל [ע"ז פ"ב ה"ג], כמבואר בקונטרס הראיות. ויין המזוג במים יש בו משום יין נסך.
<h2>דף ל:</h2>
יין מבושל אין בו משום גלוי. אבל יין שהקרים יש בו משום גלוי. יין תוסס שהוא רתח, כשהוא חדש עד שלשה ימים אין בו משום גלוי. משקה המטפטף תמיד ואינו פוסק הטיפטוף שלו, אין בו משום גילוי, שהטיפטוף מבריח את השרצים. אוכל אדם תאנים וענבים בלילה, ואינו חושש משום גלוי, שנאמר שומר פתאים י"י. ופי תאנה שהיא נפתחת באילן, אין בו משום גלוי, ואין חוששין שמא נקר הנחש דרך פיו ואינו ניכר. כל המשקין המגולין אע"פ ששתו מהן הרבה בני אדם ולא נסתכנו, לא ישתה מהן אחר, שמא ארס נחש הוא שוקע למטה, שיש לך נחש בחור שהארס שלו שוקע למטה. ושל זקן למעלה. ושל בינוני מפעפע בינתים. מים שנתגלו לא ישפכם ברשות הרבים, ולא יגבל בהן הטיט, ולא ירבץ בהן את הבית, ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו, שמא יכנס הארס בבשרו. ולא ישקה מהן לבהמתו ולא לבהמת חבירו. אבל משקה מהן לחתול שלו. שאע"פ שארס הנחש הוא מכחיש חוזר ומבריא.
<h2>דף לא.</h2>
ישראל שהפקיד יינו אצל גוי צריך לעשות בו חותם בתוך חותם. ואם עשה בו חותם אחד אסור בשתייה ומותר בהנאה, לפי דברי מורי זקיני הרב. וכן השוכר בית בחצירו של גוי ומילאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל אסור בשתייה, חוששין שמא הגוי מזייף חותמו או ימצא מפתח אחר, עד שיעשה חותם בתוך חותם ויכיר חותמו וסתומו. ובספר התרומה [סימן קפ"ד] אומר שאין היין צריך חותם בתוך חותם אלא כשאינו מכיר חותמו וסתומו, אבל אם מכיר ישראל חותמו וסתומו דייו בחותם אחד. וכן נראה בעיני כמבואר בקונטרס הראיות. כיצד הוא חותם בתוך חותם מגופת חבית של חרס שהיא טוחה עליה כדרכה, ועושה עוד חותמו עליה, הרי זה חותם בתוך חותם. וכן אם כפה סל על פי החבית הסתומה במגופה שלה, אם היה הכל מהודק יפה הרי זה חותם בתוך חותם. נוד שהוא מונח בדיסקיא, וקשר פי הנוד ופי הדיסקיא, אם היה פי הנוד למטה הרי זה חותם בתוך חותם, שהכל כמו קשר אחד הוא. קשר פי הנוד ועוד כפף אותו לתוכו וקשר כפיפתו, הרי זה חותם בתוך חותם. שאין הגוי טורח ומזייף כל כך.
<h2>דף לא:</h2>
כל השרצים יש להן ארס, אלא [שארס] של נחש ממית ושל שרצים מלקה. יין שנתגלה כשהוא חדש וכן השכר שנתגלו מימיו ואחר כך נתיישן מותר, שאם היה בו ארס אין הארס מניחו להתיישן. שכר של גוים אסור משום חתנות, שהוא ירגיל אצל הגוי ויתן עינו בבתו. ולא אסרו אלא ליכנס לתוך החנות שלהם וישתה. אבל מוציאין לו חוץ ושותה. חומץ שכר של גוים אסור מפני שמערבין בו שמרי יין נסך. ובשעה שמוציאין אותו מן האוצר מותר, שאין מערבין באוצר העשוי להשתמר, לפי שמסריח ומתקלקל.
<h2>דף לב.</h2>
חרס הדריינוס אסור בהנאה והוא שהיה עושה אדריינוס קיסר, שהיה מכניס יין משובח בקנקנים לבנים ששואבים הרבה, ומניחו עד שכל היין נבלע בהן, ומשברן, ומוליכין החרסין שלהם למקום שהיו הולכים, ושורין החרס במים, וטועמין בו טעם יין חשוב. ואינו אסור בהנאה אלא על ידי יינן. אבל אם רוצה לסמוך בו כרעי המיטה מותר. עורות לבובין אסורין בהנאה. ואיזהו עור לבוב כל שקרוע כנגד הלב וקדור כמו ארובה ויש עליו קורט דם, שנראה הדבר שהקריבוהו לע"ז והוציאו לבו מחיים והקטירוהו לע"ז. שכן היה דרכן. ונאסר הכל משום תקרובת ע"ז. והוא שהיה הקרע שלו עגול. אבל אם הקרע שלו משוך אין חוששין בו משום תקרובת ע"ז. וכן אם אין עליו קורט דם בידוע שלאחר שחיטה היה. ואם נמלח העור, אע"פ שאין עליו קורט אסור, חוששין שמא היה עליו קורט דם והמלח העבירתו. בשר הנכנס תוך ע"ז מותר עד שלא יכנס. והיוצא אסור בהנאה, שכבר הקריבוהו לפני ע"ז ונאסר הכל משום תקרובת. ותקרובת ע"ז נקראת זבחי מתים, שנאמר ויאכלו זבחי מתים.
<h2>דף לג.</h2>
הגוים שהולכים לתרפות, שהוא מקום ע"ז שלהם, אסורים לשאת ולתת עמהם. והבאים משם מותרים לשאת ולתת עמהם, שבחזרתם אין עסקן בע"ז. ואם היו קשורים זה בזה, אפילו בחזרתן אסורין, שהרי דעתן לחזור, ולכך מתקשרין ומתחברין יחד. ישראל ההולך לתרפות, בהליכה מותר לשאת ולתת עמו, שמא יחזור בו. אבל בחזירתו אסור לשאת ולתת עמו, שכבר נתאבק עמו בע"ז וכל דעתו עליה. ואם נשתמד כבר לע"ז, אפילו בהליכה אסור. גוי ההולך ליריד של ע"ז, בין בהליכה בין בחזרה מותר לשאת ולתת עמו שלא ביום אידו. וישראל ההולך ליריד, אפילו בהליכה מותר לשאת ולתת עמו. ובחזרה אסור שמא ע"ז מכר שם, שאין לו דרך לילך ליריד אלא למכור שם ע"ז ותשמישיה. ודמי ע"ז ביד ישראל אסור. ונראה לי שלא נאמר כן אלא בישראל החשוד לכך, אבל בישראל כשר אמרנו בפרק של מעלה שמותר לו לילך לכתחלה ליריד של גוים לקנות מהם דבר המתקיים.
נודות הגוים וקנקניהם, אם הם חדשים, שלא הכניס בהם יין לקיום וגם אינם מזופפין, הרי הן מותרין. שאפילו הכניס בהם גוי יין לפי שעה, משכשכן במים, וישראל כונס לתוכן יין. כמבואר בקונטרס הראיות. ואם היו ישנים, שהכניס בהם הגוי יין לקיום, הרי הן אסורין. ואם הכניס ישראל יין לתוכו אסור בשתיה ומותר בהנאה. וכן עור של נוד עצמו אסור לעשות ממנו שטיח לחמורו, שמא יבקע נודו ויטלנו ויתפרנו על גבי נודו. כיצד יעשה להתיר אותם הנודות ואותם הקנקנים הישנים, ממלא אותם מים ומניחן עשרים וארבע שעות ומערה אותן, ומניחן מלאים עד כ"ד שעות ומערה אותם, ועוד ממלא אותן ומניחן מלאין עד כ"ד שעות, ונמצאו הכל שלשה ימים מעת לעת. ואחר כך נותן לתוכן יין של ישראל, בין שהיו הנודות והקנקנים של גוים, בין שהיו של ישראל ואחר כך הכניס הגוי בהן יין לקיום. ואם עברו עליהן י"ב חודש שלא היה בהן יין, הרי אלו מותרין בלא שום טהרה. ואם רצה לתת לתוכן מים או שכר אינן צריכין ערוי ג' ימים אלא אם בא לתת לתוכן ציר או מורייס מותר לתת לתוכן יין אחר מיכן, ואינן צריכין ערוי שלשה ימים, שהציר מחמת חוזקו שורף כל בליעת יין שבתוכו. נודות וקנקנים של גוים שהן מזופפין אע"פ שהן חדשים הרי הן אסורין כישנים, לפי שהן מערבין יין בזפת כדי להעביר ריחן. וישראל שבא לזפף הנודות והקנקנים שלו יכול לזפפן על ידי גוי, והגוי מתיך לתוכן הזפת ומתקנן ונותן הגוי לתוכן יין, ואין בו משום ניסוך כשמערה הגוי לתוך הזפת, הואיל והולך היין לאיבוד. אבל צריך ישראל לעמוד על גביו ולשמור שמא יגע בו הגוי קודם שיערה אותו בזפת או שמא יחליפנו.
<h2>דף לג:</h2>
קנקנים ישנים של גוים שהחזירן לכבשן ונתחממו עד שנרפה זפתו מבפנים, הרי אלו טהורים, ומותר ישראל לתת לתוכן יין. ואם הדליק בהן אש מבפנים עד שנרפה זפתו או שנשר הרי אלו אסורים, שאין החום שבפנים שולט אלא בצד הפנימי. בספר התרומה [סימן קס"א] אומר שאם הרפה האש מבפנים עד ששלט החום מבחוץ והיד סולדת בו, הרי זה כדרך הגעלה ומותר. וישראל השולח קנקנים שלו על ידי גוי צריכין חותם כיין עצמו, הואיל ומכניסין בהן יין לקיום. ואע"פ שאין מוסרם ביד גוי אלא לפי שעה, גזרו בהן חכמים להצריכן חותם כיין עצמו, כמו שמבואר בפרק אחרון. הכדים של חרס של גוים שמשתמשין בהן יין משכשכן במים והן טהורין, שאין מכניסין בהן יין לקיום כדרך הקנקנים. כלי נתר, והוא קרקע שחופרין ממנו הצריף. והחרס שלהן הוא רך מאד ובולע הרבה, אין לו טהרה עולמית אפילו בעירוי שלשה ימים. יש כלי חרס, שהחרס שלהם הוא חזק ואינו בולע כל כך, והן מותרין בשיכשוך לבד. כלי חרס המצופין באבר, אם היו שחורים או לבנים מותרים בשיכשוך. ואם היו ירוקים אסורים, לפי שנותנין בהן צריף, ודרך הצריף לבלוע. ואם יש בהם סדקים, אפילו השחורים והלבנים אסורים, שהן בולעין על ידי הסדקים. וכן מבואר בכתובות בפרק אחרון בהלכה שניה [ק"ז ע"א]. ונראה בעיני שלא נאמר כן אלא כשמכניס בהם יין לקיום, שאילמלא צפויין צריכין עירוי שלשה ימים כמו שביארנו, ועל ידי צפויין (הן) מותרין השחורים והלבנים שאין בהם סדקים בשיכשוך בלבד. וכן נראה בעיני שלא נאמר עירוי שלשה ימים אלא בנודות של עור וקנקנים של חרס שהן בולעין הרבה, אבל חביות של עץ הרי הן ככלי חרס המצופין וככלי חרס החזקים, שהן מותרין בשיכשוך בלבד. ואע"פ שמכניס בהם יין לקיום, כמבואר בקונטרס הראיות. הכוסות של חרס ששותים הגוים בהם יין, בשיכשוך ראשון ושני אסורים, עד שישכשך שלש פעמים. לפי שאין הכוסות דומין לכדים. שהכדים אפשר לשכשכן יפה. ובפעם אחת נטהרין, אבל הכוסות כשמשכשכן במים נשפכין מכאן ומכאן. וצריך לשכשכן שלש פעמים, כמו שביאר מורי זקיני הרב. וכן בספר התרומה [סימן ק"ס] משם רבינו תם.
<h2>דף לד.</h2>
החרצנים והזגים של גוים כל י"ב חודש אסורים בהנאה, שיש בהם טעם יין. ואחר י"ב חודש מותרים לכל דבר, ואפילו לשתות מימיהן. ונראה בעיני שלא נאסרו עד י"ב חודש אלא החרצנין והזגים, שהן מן הפרי עצמו. אבל שדרת האשכול והעוקצין התלויין בהן גרעיני הענבים, הן מותרין לאחר שנתייבשו או לאחר שהדיחן, ואפילו תוך שנים עשר חודש, כמבואר בקונטרס הראיות. וכן השמרים של גוים עד י"ב חדש אסורין בהנאה, לאחר י"ב חדש מותרין בהנאה.
<h2>דף לד:</h2>
המורייס של גוים שעושין מקרבי דגים אסור באכילה, מפני שמערבין בו יין נסך. ומותר בהנאה, שאין היין בעינו, ואין נותנין אותו להטעים אלא להעביר הזוהמא. ואם היה המורייס של אומן, המשקה הראשון והשני שעושין מותר, שאין נותנין בו יין מרוב השומן. אבל השלישי אסור, שרגילין להטיל בו יין. ובמקום שהיין יקר יותר מן המורייס אין חוששין שמא עירבו בו יין כל עיקר.
העגלים שמקריבין לפני ע"ז, אפילו הפרש שלהם אסור בהנאה, שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל פרש של שור הנסקל מותר בהנאה, שנאמר סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, בשרו אסור פרשו מותר.
<h2>דף לה.</h2>
גבינה שניקפת בקיבת עגלי ע"ז אסורה בהנאה, שהרי אפילו פירשו אסור. ואם ניקפת בקיבת נבילה מותרת אפילו באכילה, שהרי חלב הקיבה אינו מגוף הבהמה שיאסר עמה, אלא מבהמה אחרת ינקתו. וכן גבינה שניקפת בשאר איסורי הנאה, כגון בחומץ של גוים או בשרף של פירות ערלה, אסור בהנאה. ואם נקפת בשרף עץ הערלה, מותרת אפילו באכילה, ששרף העץ הרי הוא מותר כעץ עצמו, ושרף הפרי הרי הוא כפרי. גבינת הגוים אסורה באכילה מדברי סופרים. שגזרו עליה מפני שהגוים מעמידין הגבינה בעור קיבת נבילה, והרי כח עור הקיבה ניכר בה, וכאילו איסור הנבילה עומד שם בעינו. אבל אם היה עור קיבת שחוטה, אפילו אם היה העור עומד שם בעינו אין לחוש בו לאיסור תורה, שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא דרך בישול, ואין לגזור על הסתם משום איסור דברי סופרים, כמו שביאר מורי זקיני הרב.
<h2>דף לה:</h2>
חלב שחלבו הגוי ואין ישראל רואהו הרי הוא אסור באכילה, בין אם רוצה לעשות ממנו גבינה בין אם רוצה לאוכלו בעינו חוששין שמא עירב בו הגוי חלב טמא. היה יודע שאין בעדרו של גוי דבר טמא וישראל יושב ושומר בחוץ, הרי זה מותר, אע"פ שלא ראהו כשחלבו. וכן אם היה שם דבר טמא, וישראל יושב מבחוץ ואינו רואהו כשהוא יושב, אבל כשעומד רואהו, הרי זה מותר. הואיל ואם עומד רואהו מתפחד הגוי לערב שם דבר טמא.
וכן בישולי גוים אסורים בהנאה, ואפילו הן ירקות או קונוניות, שמא ימשך אדם אחר תבשיליהן ויתן עיניו בבנותיהן וידבק בהן. וכן גזרו חכמים על הפת שלהם כמו שגזרו על תבשיליהם. אלא שנהגו העם היתר בפת ועימעמו ב"ד בדבר. ואף כשנהגו בו היתר לא התירו אלא בשדה שהוא רחוק מן העיר ואין פת ישראל מצויה שם, אבל בעיר או במיצרי העיר שיכול ליכנס [לעיר] וליקח פת ישראל, לא התירו פת של גוים. ואם אין שם פלטר ישראל מצוי בעיר לקנות ממנו, נראה בעיני שמותר לקנות פת פלטר גוי, ואע"פ שפת ישראל מצויה שם אצל בעלי בתים, שאין דרכם למכור, כמבואר בקונטרס הראיות.
<h2>דף לו.</h2>
השמן של גוים מותר, אע"פ שגזרו עליו חכמים הקדמונים, נמנו עליו האחרונים והתירוהו, לפי שראו שלא פשט איסורו ברוב ישראל, ואין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן יכולין לעמוד בה. אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. והוא שפשטה תקנתם ברוב ישראל, אבל אם לא פשטה התקנה ברוב ישראל, אפילו ב"ד קטן ממנו יכול לבטל. שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ואם פשטה התקנה בכל ישראל, אפילו אליהו ובית דינו אינו יכול לבטל, שכבר קבלוהו העם עליהם כאילו הוא איסור תורה, כמבואר בקונטרס הראיות. ונראה בעיני שאף בתקנות שתיקנו הגאונים האחרונים, אם פשטו תקנותיהם ברוב ישראל, אין כח לבתי דינים אחרים לבטל תקנותיהם אא"כ היו גדולים מהם בחכמה ובמנין. ולפי מה שפשטה התקנה חייבין העם להתנהג בה, כמבואר בקונטרס הראיות בכתובות בפרק מציאת האשה.
<h2>דף לו:</h2>
הבא על הגויה בדרך חתנות לוקה עליה משום לאו דלא תתחתן, ושלא כדרך חתנות קנאים פוגעים בו בשעת המעשה כדרך שעשה פנחס לזמרי, והוא שהיה הדבר בפרהסיא כמעשה זימרי. וכבר ביארנו בפרק אלו הם הנשרפים [סנהדרין פ"ב ע"א]. אפילו על היחוד גזרו חכמים שלא יתייחד אדם עם הגויה ולא עם בת ישראל, ואפילו היא פנויה. וכן גזרו על תינוק גוי שמטמא בזיבה, שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור.
<h2>דף לז:</h2>
הקליות של גוים מותרין, ואין חוששין בהן משום בישולי גוים. וכן הקמחים והסלתות שלהם מותרים.
<h2>דף לח.</h2>
כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. וכן כל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת, כגון דגים קטנים ודייסא ותורמוסין, אין בהן משום בשולי גוים. ואעפ"כ ראוי להחמיר בהם במקום שאינם בני תורה, כמו שמבואר בפרק החולץ [יבמות מ"ו ע"א] בהלכת המחזיר גרושתו. דגים מלוחים שנאכלים מחמת מילחן, אע"פ שמלחן הגוי ואחר כך צלאן, אין בהן משום בשולי גוים, שהרי מחמת מליחתן לא נאסרו, שאין בשולי גוים אוסרין אלא כשנתבשלו על ידי האור. וכן לא נאסרו מפני שצלאן, שהרי נאכלין כמות שהן חיין, וכן כל הדומה להן.
הדגים הקטנים שמטגנין אותן עם הקמח. אם עשאן גוי אסורין, לפי שהקמח אינו נאכל (אלא) כמות שהוא חי.
ראש הבהמה שחרכו גוי באש מותר לאכול ישראל אפילו מתנוך אזנו, ואפילו שנצלה דרך חריכתו, הואיל ולא נתכוין גוי לצלות אלא לחרוך אין בו משום בשולי גוים. וכן אם הניח ישראל דלעת על גבי כירה שאין בה אש ובא גוי והדליק בה את האש כדי לייבש שם מקלו, ונצלת הדלעת, הרי זו מותרת, שלא היתה כוונתו לבישול מאכל. הניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא גוי והפך בו ומיהר בישולו הרי זה מותר. ואם לא היה [יכול] להצלות כלל בלא היפוך הגוי הרי זה אסור, שהרי כל בישולו על ידי גוי היה. והוא שנעשה האש על ידי הגוי, אבל אם נעשה האש על ידי ישראל, אע"פ שהגוי הניח שם בשר ישראל ובישלו הוא מתחלה ועד סוף, הרי זה מותר. ואפילו אם הדליק הגוי האש והניח בו הגוי בשר או פת או שאר תבשיל, ובא ישראל וחתה בגחלים עד שלא נגמר בישולו, הרי זה מותר, הואיל וסייע ישראל בגמר בשולו. מניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא גוי ומהפך בו עד שיבא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש משום בשולי גוים, ואע"פ שמיהר הגוי בשולו. וכן אשה שופתת קדירה על גבי כירה ובאה גויה ומגיסה בה עד שתבא מבית המרחץ או עד שתבא מן השוק, ואינה חוששת לבשולי גוים. כל שנתבשל על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי, שהיה ליסטם ודרכו לאכול התבשיל בשליש בשולו, אע"פ שבא גוי והניח אותו באש וגמר בישולו מותר.
<h2>דף לח:</h2>
וכן ביצה שצלאה גוי אסור. השמן שבשלו גוי מותר, שהרי נאכל כמות שהוא חי, ואין חוששין שמא עירב בו דבר טמא, שתערובת מקלקלו. והתמרים שמבשלים הגוים וכן שאר מיני פירות, אם הן מתוקין, שהן נאכלין כמות שהן חיין מותרין. והתמרים שאינם נאכלים אלא על ידי בישול, ואפילו אם הם ממוצעים שיש שאוכלין אותן על ידי הדחק, אסורים משום בישולי גוים.
הכוספן של גוים, שהיא פסולת של תמרים שעושין מהן שכר, אע"פ שהוחמו חמין שלהן ביורה של גוים, הרי זה מותר, שהרי נאכל כמות שהוא חי, ואין בו משום בשולי גוים. וכן אין בו משום גיעולי גוים שסתם כלי גוים אינן בני יומן. ואע"פ שנתבשל האיסור בכיליו מאתמול, כיון שעבר עליו הלילה נפגם טעמו ונותן טעם לפגם מותר. וכן כל הדומה לזה. ולכתחלה אסור לבשל בו אע"פ שנפגם טעמו. היה יודע שבשל הגוי באותו הכלי בו ביום, חוששין שמא נתבשל בו דבר אסור, וגיעולו אסור. ואם היה פיו צר ודחוק עד שאין ראש הציפור יכול ליכנס לתוכו אין חוששין שמא נתבשל בו איסור. השתותא שהוא תבשיל רך שעושין מן הקמח של קליות, אם היה של חטים ושל שעורים הרי זה מותר, לפי שאין דרכו לערב בו חומץ. ואם היה קמח של עדשים שדרכן לערב בו חומץ, אע"פ שידוע שנעשה במים, אסור באכילה. גזרו של מים משום של חומץ. ונראה בעיני על חרדל של גוים הואיל ודרכן לערב בו חומץ אע"פ שנעשה במים אסור, כמבואר בקונטרס הראיות.
הכבשים של גוים, שכובשים מיני ירקות במים ובמלח, אם אין דרכן לערב בהן חומץ הרי אלו מותרין באכילה. ואותם הכבשים שדרכם לערב בהן חומץ אסורים באכילה ומותרים בהנאה. ואם ידוע שנתנו לתוכן חומץ אסורין אפילו בהנאה, לפי שנותנין בהן החומץ להטעים, והחומץ עיקר בו, והרי הוא כאילו עומד שם בעינו.
<h2>דף לט.</h2>
החילק של גוים אסור באכילה. והוא שעושין אותו מדגים קטנים טהורים, ואין להם קשקשים מחמת קטנותם. ואסרו אותם חכמים מפני שמערבים בהם דגים טמאים. [מ.] וכן טרית טרופה, שחותכים דגים גדולים לחתיכות קטנות וכובשין אותן במים ובמלח, ויש לחוש שמא מדג טמא הם, ומפני שהיא טרופה כעין דבר שנימוח אינה ניכרת. ואם אינה טרופה ומכיר בכלי שתי חתיכות, כגון הראש והשדרה שניכרין בהם פעמים הדגים הטהורים כשאין להם קשקשים, הרי זה מותר כל הכלי. ואם אינו מכיר אלא חתיכה אחת, אסורין בין החתיכות בין צירן. ואם היו הרבה דגים צריך להכיר ראש ושדרה לכל דג ודג. וכן ציר של גוים שעושין ממיצוי הדגים הרי זה אסור, שמא מעורב בו ציר של דגים טמאים. ואם יש בו דג שהיו כלביות משוטטות בציר, הרי זה מותר. בידוע שאינו אלא מדגים טהורים. שאם היה בו תערובת טמא אינו מגדל כלביות. ואם היו החביות סתומות, כל חבית ניתרת בכילבית אחת, וחבית שיש בה כלבית מותרת ושאין בה כלבית אסורה. היו החביות פתוחות אין החבית ניתרת בכלבית אחת, שמא נפלה שם ממקום אחר, עד שיהיו שתי כלביות בחבית. ואם היו שתי כלביות בחבית אחרת, כל החביות הפתוחות מותרות, הואיל והן פתוחות הרי כולן כאחת.
עוברי דגים בודקים אותם בסימניהם. וכסימני בצים כך סימני עוברי דגים, שהביצה הטהורה היא כודרת ומגולגלת, ראשה אחד כד וראשה אחד חד. ואם היו שני ראשיה כדין או שני ראשיה חדין, בידוע שהיא עוף טמא, וכן בעוברי דגים. ואם נימוחו ואין ניכרין סימניהן, וכן קרבי דגים שאינן ניכרין, אינן ניקחין אלא מן המומחה, שהוא בקי בהן (ומכירין) [ומכיר] עוברי הדגים וקירבי הדגים טהורין. ואם אינו מומחה אינו סומך עליו, עד שיאמר ישראל המוכרן לו "אני לקחתים ומדגים טהורים הם". ובמקום שהם מוחזקים שאינם באים שם אלא מדגים טהורים מותר לקנות אותם מכל אדם. וכן יש לומר בטרית, מקום שהם מוחזקים שאין עושין אותה אלא מדגים טהורים, היא מותרת בלי סימן, כמו שביאר מורי זקיני הרב. וכן הנהרות והאגמים שהם ידועים שאין בהן דג טמא כל עיקר, מותרת הטרית והציר שלהן בלי שום סימן. וצריך לעיין שמא שופכין שם נהרות אחרים שמצויין שם דגים טמאים.
אדם שהוא חבר ומוחזק בכשרות שמת, הרי אשתו ובניו ועבדיו בחזקת כשרות, וקונין מהן בחזקת שהם כשרים עד שיוחזק בפסלות. וכן חצר שמוכרין תכלת בחזקת כשרות, הרי היא בחזקתה עד שתיפסל. אשת עם הארץ שנישאת לחבר, וכן בתו של עם הארץ שנישאת לחבר, וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר, כולן צריכין לקבל דברי חברות, שסתמן בחזקת פסולין הן עומדין. וכן אשת חבר שנישאת לעם הארץ, ובתו של חבר שנישאת לעם הארץ, צריכין לקבל דברי חברות, הואיל ובאו לידי רשות עם הארץ בחזקת פסולין הן ואם רוצים להחזיק עצמם בכשרות צריכים לקבל עליהן דברי חברות.
המוליך חטים לטוחן עם הארץ הרי הן בחזקתן למעשר ולשביעית, שאע"פ שעמי הארץ חשודין על המעשרות אינן חשודין להחליף. וכן הנותן לשכנתו עיסה לאפות או קדירה לבשל והרי היא חשודה על האיסורין, אינו חושש לשאור שבעיסה או תבלין שבקדירה שמא עירבה לו דברים האסורים, כגון טבל ושביעית וכיוצא בהן. בד"א שאמר לה עשה לי משלי אבל כשאמר לה "עשי לי משלכי", חושש לשאור שבעיסה ולתבלין שבקדירה שמא עירבה לו טבל ושביעית. וכן בשאר כל האיסורין שהיא חשודה עליהן. הנותן לפונדקית אע"פ שאמר לה "עשי לי משלי", חוששין (יתחלף) [תחליף] לו. ואסור לו לסמוך עליה בכל האיסורין שהיא חשודה עליהן. שאין הפונדקית דומה לשכינתו. ומעשר מה שהוא נותן לה, שמא תאכל ממנו, ואת שהוא נוטל ממנה שמא החליפה לו. וזה מבואר בפרק הכל שוחטין. וחמותו הרי היא כשכינתו כמבואר שם בקונטרס הראיות בראיה ז'. אע"פ שאסור לו לחבר לאכול פירות עם הארץ במקום שהמעשרות נוהגין, והן הנקראים דמאי, אם היו מעורבים בהיתר מותרים. שלא גזרו חכמים על תערובת דמאי, כמו שמבואר בפרק הכל שוחטין [חולין ו' ע"א] וכן בפרק הניזקין [גיטין ס"א ע"ב].
וכן חבית דג שאין בהן סימן ובשר ויין ותכלת, אם הפקידם ביד גוי בחותם אחד אסורין. חוששין שמא זייף הגוי חותמו ויחליפם בדג טמא או בבשר טמא. וכן התכלת שמא יחליפנו בצבע הדומה לתכלת שהוא פסול לציצית. וכל אלו של גוים איסורן מן התורה. לפיכך הצריכו בהם חכמים חותם בתוך חותם. ואע"פ שיין הגוים אינו אסור אלא מדברי סופרים, הואיל וראוי לינסך החמירו בו כשל תורה. חמפ"ג, והם חילתית מורייס פת וגבינה, מותרין בחותם אחד, שאפילו אם יחליפם הגוי אינם אסורים אלא מדברי סופרים. ולפיכך לא חשו בהם חכמים לזיוף, והרי הן דומין לחומץ וליין מבושל שאינן ראויין לינסך והן מותרין בחותם אחד, כמו שביארנו למעלה. ומורי זקיני הרב אומר, שאינו צריך חותם בתוך חותם אלא היין בלבד. וכבר ביארתי בקונטרס הראיות שכל אלו שחוששין בהן לאיסור תורה צריכין חותם בתוך חותם.
<h2>דף לט:</h2>
בסוריא היו חשודים החשובים שלהם לקנות מן הגוים ולמכור לישראל, ולא היו חוששין משום ולפני עור לא תתן מכשול. לפיכך אין לוקחין מהן לא מורייס ולא חלב ולא חילתית ולא גבינה ולא מלח אלא אם היה זה המוכרן מומחה וידוע שאינו מוכר אלא בכשרות. והמתארח אצלו מותר לאכול עמהן אע"פ שאינן מומחין. שאע"פ שנחשדו לקנות מן הגוים כדי למכור לאחרים לא היו חשודין לקנות מן הגוים מה שהן אוכלין. וכן אם שגר לו בעל הבית (בביתו) [לביתו] מותר לאכול ממנו, שאינו משגר לו אלא מה שהוא אוכל. וכן בכל מקום שהן חשודין בכך.
מלח סלקונדרית אסורה באכילה, שכותשין המלח ועושין ממנו חתיכות גדולות. והיה דרכן של גוים לערב בה קירבי דגים טמאים. ונקראת סילקונדרית על שם שסילוקי רומי, שהם הנחתומים, רגילין בה. הדבש של גוים מותר אע"פ שהגוים מבשלים אותם בכליהם, נותן טעם לפגם מותר. וכן ענבים של גוים, אע"פ שהן מרוסקות ומטפטפות, אין חוששין למשקה שלהן משום איסור יין. וכן הזיתים של גוים מותרים, אע"פ שהם רכים ביותר ומדובקים זה בזה, אין חוששין בהן לתערובת יין.
<h2>דף מ:</h2>
קורט חלתית של גוים אסורה באכילה מפני שחותכין אותן בסכין שלהן שמובלע בה שמנונית שלהן. ואע"פ שאינו בן יומו, והרי הוא נותן טעם לפגם, מתוך חורפו של חלתית הרי הוא משביחו ואסור. ונראה בעיני שאם חתך צנון וכיוצא בו מן הירקות החריפין בסכין של גוים שאינו בן יומו קולף מקום חתוכו ומותר באכילה. שלא אסרו אלא קורט של חלתית לבד, כמבואר בקונטרס הראיות. עלה חילתית של גוים מותר באכילה אע"פ שיש בו קרטים, שהעלה אין חותכין אותו בסכין. והקרטים שבו אין חוששין שמא נחתכו בסכין. שלא נתערבו עם העלין.
החגבים הטהורים והקפלוטות והקפריסין שעושים מהם כבשים הבאים מן האוצר שלהם ומן הספינה מותרים. שאין הגוים מזלפין עליהן יין לפי שהן מתקלקלין. אבל מה שהגוי מוכר לפני חנותו אסורין, לפי שדרכו לזלף עליהן יין. וכן יין תפוחים שעושין אותו לרפואה, הבא מן האוצרות מותר, ומה שהגוי מוכר בחנותו אסור מפני שהגוי מערב בו יין. וכן כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, מה שלפניו אסור, אבל מה שמוכר מן האוצר או מן הספינה מותר לפי שמתפחד לערב שם איסור שמא יפסיד אותו הכלי.
כל הצלמים שיש בידם מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה או טבעת, הרי אלו אסורין, שזהו סימן שנעשו לע"ז, ולפיכך עושין בידו מקל שרודה עצמו תחת כל העולם כולו במקל. וכן כדור שתופש עצמו תחת כל העולם כולו ככדור. וכן צפור, שהוא עף תחת כל העולם כצפור. וכן סייף, שהורג תחת כל העולם כולו בסייף. וכן עטרה כעטרה לכלב. וכן טבעת, שחותם עצמו תחת כל העולם כולו למיתה. אם אין בהן כל אלו הסימנין הרי הן מותרין, שלא נעשו אלא לנוי. אבל אם היו על פתחי שערי הכפרים הרי הן אסורין, שאין דרכן לעשותן שם לנוי, אלא לשם ע"ז עשאום.
<h2>דף מא.</h2>
המוצא שברי צלמים, אע"פ שנעשו על פתחי הכפרים, הרי אלו מותרין, לפי שיש בהן שתי ספקות, ספק נעבדו אותם הצלמים ספק לא נעבדו, ואם תימצי לומר נעבדו שמא בטלום כשנשתברו. אבל ע"ז שידוע שנעבדה, שבריה אסורין, לפי שאין בהן אלא ספק אחד, ספק בטלוה כשנשתברה ספק לא בטלוה. ומספק אסורה, הואיל והיה איסורה ודאי אינה יוצאה מידי איסור מספק. מצא תבנית יד או תבנית רגל שעומדין על בסיסם הרי אלו אסורין, שהרי כך נעשו מתחלתן ולא נשתברו כדרך שיברי צלמים.
<h2>דף מב:</h2>
המוצא כלים ועליהם צורת חמה או צורת לבנה או צורת דרכון הרי אלו אסורין בהנאה, שאין עושין אותן אלא לעובדן. ואיזו צורת דרכון שהיא אסורה כל שיש לה ציצין, שהן כמין שערות או כמין סנפרין בין פירקי הצואר. בד"א כשהיו אלו הצורות בכלים המכובדים, כגון על הצמידים ועל הנזמים ועל הטבעות וכיוצא בהן ממיני תכשיטין. אבל אם היו על הכלים המבוזים, כגון על היורות ועל הקומקומין, ועל הספלים ועל המטבעות, הרי אלו מותרין, שלא עשאום לעובדם. ושאר כל הצורות הנמצאות מותרות אפילו שבכלים המכובדים, ואפילו פרצוף אדם או צורת כוכבים.
<h2>דף מג:</h2>
ואסור לישראל לעשות פרצוף אדם, שנאמר לא תעשון אתי. מפי השמועה אמרו לא תעשון אתי, שהקב"ה מראה לנביאיו דמיון מכבודו כדמות אדם. וכן אסור לעשות צורת חמה ולבנה וכוכבים ומזלות חיות ואופנים שרפים ומלאכי השרת, שנאמר לא תעשון אתי, לא תעשון מה שאתי. ואם עשה להתלמד, כגון להתבונן בתולדות הלבנה והילוכה, הרי זה מותר. וכן לא יעשה אדם בית תבנית היכל. אכסדרה תבנית אולם. חצר תבנית עזרה. שולחן תבנית שולחן, מנורה תבנית מנורה של שבעה קנים ואפילו של שאר מתכות. אבל עושה הוא מנורה של חמשה ושלשה ושמונה קנים. ושאר כל הצורות והפרצופין מותר לעשותן, כגון פרצוף בהמה וחיה או צורת עופות ודגים שקצים ורמשים, ואפילו צורת דרכון, שהרי אינו עושה אותן לעובדן. ואם עשאן לעובדן, אפילו שילשול קטן הזהירה תורה עליו, שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת. טבעת שיש בה צורת אדם, אם היה חותמה בולט אסור להניחה בידו, שמא יחשדו אותו שהוא עובדה. ומותר לחתום בה בשעווה, שצורת השעוה שוקעת. ואם היה חותם הטבעת שוקע מותר להניחה בידו. ואסור לחתום בה בשעוה, שהרי עושה בשעוה צורה בולטת. וכן צורת חמה לבנה וכוכבים אסור לאדם להניחה בביתו, ואע"פ שעשאן על ידי גוי, שמא יחשדו אותו שהוא עובדה. ואם היה מקום שמצויין בו רבים אין חוששין בה משום חשד. מצא צורת דרכון וראשו חתוך, ספק גוי חתכו והרי הוא בטל, ספק ישראל חתכו ואינו בטל, שאין ביטול על ידי ישראל כמו שיתבאר, הרי זה מותר, שהרי יש בו שני ספיקות, כמו שביארנו בשברי צלמים. כמבואר בקונטרס הראיות.
<h2>דף מד:</h2>
מרחץ שיש בה ע"ז מותר לרחוץ בו. שלא אסרה תורה אלהיהם אלא שנוהגין בה מנהג אלהות, אבל אם אין נוהגין בה מנהג אלהות מותרין. וזו הואיל ונוהגין בה מנהג בזיון שעומדת על פי הביב ומשתינין בפניה כל שעה, הרי הגוים מבטלין אותה, שהרי אין עבודתה בכך. ואין מבזין אותה לפי שעה, אלא כל שעה נוהגין בה מנהג בזיון. ואין בה איסור ע"ז.
האומר בית זה לע"ז (כיס) [כוס] זה לע"ז לא אמר כלום, ומותרים בהנאה, שאין הקדש לע"ז. ע"ז שיש בה גנה או מרחץ או שהיה הכל לע"ז, בין שהיה שלה ושל אחרים, מותר ליהנות ממנה שלא בטובה. פירוש, שלא יחזיק טובה ולא יתן שכר לכומרים. ואע"פ שמחזיק טובה לעובדיה שאינן כומרין, מותר. ואם מחזיק טובה או נותן שכר לכומרים אסור כמו שמבואר בפרק שלפנינו [נ"א ע"ב]. חנות של ע"ז אסור לשוכרו. ואם היה שכרו לבני המדינה מותר, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ד ה"ג].
<h2>דף מה.</h2>
הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות מיתתן בסייף כדין כל עובדי עבודה זרה, אבל הגבעות וההרים עצמם אינם נאסרים משום עבודה זרה, שכל דבר המחובר לקרקע אינו נאסר, שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות שעבדו שם הגוים את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות. אלהיהם שעל ההרים ושעל הגבעות אסורין בהנאה, אבל ההרים והגבעות עצמן אינן נאסרין. והציפוי שלהן נאסר מפני שהוא תלוש.
<h2>דף מה:</h2>
אילן שנטעו מתחלה לשם עבודה זרה ועבדו הרי הוא אסור. וזו היא אשרה שאסרה תורה. נטעו מתחלה שלא לשם עבודה זרה ואחר כך עבדו, עיקרו מותר שהרי לא נטעו מתחלה לכך, ובשעה שעבדו הרי הוא מחובר, והרי הוא כעובד ההרים והגבעות. והגידולין אסורין, שהגידולין שהן גדלין אחר שעבדן הרי הן כנטועין מתחלה לכך. בד"א באילן שנטעו מתחילה גרעין, ונעשה אילן, ואחר כך עבדו, אבל אם נטע אילן או ענף והשריש בקרקע, ואחר כך עבדו, הרי הוא כתלוש ולבסוף חיברו, ואסור אפילו עיקרו של אילן כדברי המורה. ומורי זקיני הרב אומר שאע"פ שנטעו אילן, הואיל והשריש בקרקע הרי הוא כמחובר ולא נאסר עיקרו. וכדברי המורה נראה לי עיקר, כמבואר בקונטרס הראיות.
אילן העולה מאיליו שאין בו תפושת יד אדם ולא נטע על ידי אדם כלל, הרי זה דומה להרים ולגבעות, והמשתחוה לו לא נאסר כלל, לא העיקר ולא הגידולים הבאים לאחר מכאן, כמבואר בקונטרס הראיות. קן שבראש האשרה, אם היו אפרוחים מפריחים שאינן צריכין לאמן מותרין. ובלבד שלא יעלה באילן ויטול אותן. שהאילן אסור בהנאה ואסור לעלות בו אלא יתיז משם האפרוחין בקנה, ואם היו שם בצים או אפרוחים הצריכים לאמן הרי הן אסורין.
<h2>דף מו.</h2>
וכן אבנים שנפלו לו מן ההר מאליהן אסורות, ואע"פ שלא נתלשו על ידי אדם.
<h2>דף מז.</h2>
המשתחוה לבעלי חיים מותרים. שאין בעלי חיים נאסרים משום עבודה זרה אלא לגבוה. שהנעבד פסול להקרבה. אבל להדיוט מותרין. וצמרן פסול לציצית מספק, שהתלמוד מסופק בזה. והמאבד ע"ז צריך לשרש אחריה, שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות. וכן צריך לכנות לה שם לגנאי, שנאמר ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא. שאם היו קורין אותה בית גיליון לשון גלוי עינים קורין אותה בית כריא מלשון [משלי ל'] יקרוה עורבי נחל. פני המלך קורין אותה פני כלב. עין כל קורין אותה עין קוץ. וכן... כמו שמו... כמו שמבואר בפרק כל כתבי הקדש [שבת קט"ז ע"א]. וכן כל הדומה להם.
והמשתחוה למעין מימיו מותרין, לפי שהוא כמחובר לקרקע. ואם נתלשו אסורים. ומים של רבים אינם נאסרים כל עיקר, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואע"פ שקרקע עולם אינו נאסר, אם עשה בו מעשה, כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה נאסר, כמו שמבואר בפרק שלפנינו [נ"ד ע"ב].
מי שהיה כותלו סמוך לע"ז ונפל אסור לבנותו מפני שהוא עושה מחיצה לע"ז ומהנה אותה. כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד"א ובונה. ואותן ד"א ממלא אותן קוצים וברקונים, שלא יעשה ריוח לע"ז. היה כותל שלו ושל ע"ז נדון מחצה על מחצה. שחציו שלו מותר, וחציו של ע"ז אסור בהנאה. ואבניו ועיציו ועפרו של כותל ע"ז מטמאין כשרץ, שנאמר שקץ תשקצנו. וכן משמשי ע"ז מטמאין. וטומאה זו מדברי סופרים, ואיסורה מן התורה כמו שמבואר בפרק שלפנינו [נ"ב ע"א].
<h2>דף מז:</h2>
שלשה חלוקין בבתי ע"ז, בית שבנאו מתחלה לשם ע"ז כדי לעובדו הרי זה אסור בהנאה אע"פ שלא עבדו. ואין לו היתר עד שיבטלנו הגוי, שיתוץ קצתו. היה הבית בנוי שלא לשם ע"ז, וסיידו וכיירו לשם ע"ז, נוטל ישראל ממנו כל מה שנתחדש בו לשם ע"ז, והבית מותר, ואינו צריך ביטול על ידי גוי, שלא נאסר אלא החידוש בלבד. הכניס הגוי לתוכו ע"ז לפי שעה, והוציאו ישראל משם או הגוי, הבית מותר. שלא נאסר הבית אלא בעוד שע"ז בתוכו הואיל ולא נעשה בו שום חידוש לשם ע"ז. ואם נעבד הבית ממש, הבית אסור וצריך ביטול. וכן שלשה חילוקים באבניה. אבן שחצבה מתחלה לבימוס, שהוא מושב ע"ז, והעמיד עליו ע"ז, או שהיה דעתו לעבוד הבימוס, הרי זו אסורה, אע"פ שלא עבדוה. וצריך ביטול, שיפגום הגוי קצתו. היה חצוב מתחילה שלא לשם ע"ז, וסיידו וכיירו לשם ע"ז, אע"פ שסיידו וכיירו בגופה של אבן, נוטל ממנו בין ישראל בין גוי (או) הסיוד והכיור שנתחדש בו לשם ע"ז. והאבן מותרת, שלא נאסר אלא החידוש בלבד. ואם לא חידש בו שום חידוש לשם ע"ז אלא לפי שעה, וסילקה משם בין ישראל בין גוי הרי זה מותר. ואם ייחדו לתשמיש ע"ז הרי זה בכלל משמשי ע"ז, שהן אסורין עד שיבטל הגוי ע"ז או המשמשין.
תלוש ולבסוף חיברו הרי הוא כתלוש. לפיכך המשתחוה לבית אסרו.
<h2>דף מח.</h2>
וכן שלשה חילוקים באשרות. כיצד אילן שנטעו מתחילה לשם ע"ז, הרי זה אסור בהנאה אע"פ שלא עבדו, וצריך ביטול על ידי גוי. היה אילן נטוע שלא לשם ע"ז, וגדעו ופיסלו לשם ע"ז והחליף גידולין אחרים, אותן הגידולין אסורין, ואע"פ שהיה אותו האילן עולה מאיליו שלא נטע על ידי אדם כלל, ואע"פ שלא עבדו כל עיקר, הואיל ופסלו לשם ע"ז נאסרו הגידולין. ואם נטל משם בין ישראל בין גוי הגידולין שנתחדשו בו לשם ע"ז, האילן מותר. שלא נאסרו אלא הגידולין בלבד. ואע"פ שהבריך יחד בגופו של אילן אם לא עשה בו שום מעשה לשם ע"ז אלא שהעמיד תחתיו ע"ז לפי שעה ולא ייחדו לתשמיש ע"ז וסילקו משם בין ישראל בין גוי, האילן מותר. ואם ייחדו לע"ז והעמיד תחתיו ע"ז, הרי זה ממשמשי ע"ז ונאסר כאילו עבד את האילן עצמו. אילן שהכומרים שומרים פירותיו לאכול אותם ביום אידם, הרי הוא בחזקת אשרה, ואסורה בהנאה.
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב אדם בצל האשרה של אילן, ואפילו בצל צילה שהוא מאריך יותר מכדי קומתה. ואם ישב שם טהור. ואם עבר טמא, שאי אפשר שאין שם תקרובת ע"ז, ותקרובת ע"ז מטמא באהל שנאמר ויאכלו זבחי מתים הכתוב הקישה למת. וטומאה זו מדברי סופרים כמו שמבואר בפרק שלפנינו [נ"ב ע"ב]. היתה גוזלת הרבים, שהיו נופיה נוטין לרשות הרבים, ועבר תחתיה, טהור. ואם אין לו דרך אחרת לעבור משם עובר תחתיה לכתחלה, הואיל והיא גוזלת את הרבים. ואדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו ולרוץ כשהוא מגיע תחתיה. ואם יש לו דרך אחרת לעבור, אל יעבור עליה כל עיקר. ונראה בעיני שלא אסרו אלא בצל האשירה, שהאילן עשוי לצורך צילו. אבל בית של ע"ז מותר לישב בצילו חוץ לבית, שאין הבית עשוי אלא לצורך תוכו, אבל הצל שחוצה לו מותר, כמבואר בקונטרס הראיות.
זורעין תחת האשירה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים, אע"פ שהעלין נושרין והיו להן לזבל, וגם הצל יפה להם בימות החמה, הרי הם גדלים בקרקע של היתר, ויש בהם גורם של היתר וגורם של איסור, וכל מקום שיש גורם של היתר וגורם של איסור מותר. וכן גינה שנזדבלה בזבל ע"ז מותר לזרוע בה, לפי שהקרקע הוא היתר, ויש בזרעים הללו גורם של היתר וגורם של איסור. ולכתחלה אסור לזבל בזבל ע"ז, שהזבל אסור בהנאה. וכן כרשינין של ע"ז שהן אסורין בהנאה אסור אדם להאכילן לפרתו. ואם אכלה הפרה מהם ונתפטמה מהם, מותרת הפרה באכילה. וכן אין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ואם נטעו מותר. וכן המוצא ע"ז שחייב לאבדה, שוחק וזורה לרוח. ואע"פ שנעשה עפרה זבל וזורעין בו הרי זה מותר, שיש בו גורם של איסור וגורם של היתר.
<h2>דף מט:</h2>
נטל עצים מן האשירה, אסורים בהנאה. הסיק בהן את התנור, בין שהיה תנור ישן בין שהיה חדש, יוצן מאותו ההיסק, ומותר לאפות בו בעצים של היתר. ואע"פ שנתחזק החדש בעצי איסור ושבח האיסור עומד בו, הואיל וצריך לאפות בו בהיסק אחר הרי יש בו גורם של איסור וגורם של היתר וזה וזה גורם מותר. אפה את הפת בהיסק של איסור, הפת אסורה בהנאה, לפי ששבח האיסור ניכר בפת. נתערבה באחרות, כולן אסורות בהנאה עד שיוליך דמי האיסור לים המלח, שלא יהנה מן האיסור, והרי כולן מותרות. וכן נטל מן האשירה כרכר אסור בהנאה. ארג בו את הבגד אסור בהנאה. נתערב הבגד באחרים כולם אסורים בהנאה עד שיוליך את האיסור לים המלח. וכן אם נתערב חבית של יין נסך בשאר החביות של היתר, נוטל דמי החבית של איסור ומשליכן לאיבוד, וכל החביות מותרות לו בהנאה, אבל לא בשתייה.
כיצד מבטלין האשירה, קירסם או זירד, שהוא נוטל קצת מן הענפים לחים או יבשים, או שנטל ממנה מקל או שרביט ואפילו עלה אחד הרי זו בטלה. שפאה לצורכו, מפני שהוא צריך לענפים, בין היא בין שפאיה מותרים, שהרי בטלה. ואין ביטול אלא על ידי גוי, אבל אם שפאה ישראל בין לצורכו בין לצורכה, בין היא בין שפאיה אסורין, והעלין הנושרין מאיליהן אסורין.
דרך עובדי מרקוליס כך הוא, נותנין שתי אבנים, אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן. וזהו עיקר מרקוליס והתחלתו. ואחר כך זורקין עליו אבנים, וזו היא עבודתו. כל אבנים שנשרו מאותו הגל כולן אסורות. נמצאו אבנים בצד מרקוליס ואינו יודע אם נפלו משם אם לאו, אם היו נראות עמו, שהיו מקורבות בתוך ארבע אמות שלו, בידוע שמשם נפלו, והן אסורות בין ג' בין ב', ואפילו אחת מהן. ואם היו חוץ לארבע אמות מותרות.
<h2>דף נ.</h2>
גוי שהביא אבנים מן המרקוליס וחפה בהם דרכים וסטראות, מותרות, שהרי ביטלם. ואע"פ שהוא אינו עובד למרקוליס אלא לע"ז אחרת ביטולו ביטול. אבל ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחפה בהם דרכים וסטראות, אסור להלך עליהם, שאין ביטול על ידי ישראל. וכן רצפת אבנים של ע"ז אסור להלך עליה, שהוא נהנה בדריסת הרגל, כמו שביאר מורי זקיני הרב.
<h2>דף נ:</h2>
והעובד ע"ז כדרך עבודתה חייב בכל עבודה שדרכה בכך, כגון הפוער לפעור והזורק אבן למרקוליס. ואם עבדה בעבודה שאין דרכה בכך אינו חייב אלא בארבע עבודות כגון זבוח וקטור וניסוך והשתחויה, [כמו] שביארנו בהלכות סנהדרין [ס' ע"ב]. שבר מקל בפניה, הרי היא כעין זביחה וחייב מיתה, ואע"פ שאין עבודתה בכך. וכן שחט לפניה חגב. זרק מקל בפניה פטור, שאינה דומה לזריקה, שהזריקה משתברת וזו אינה משתברת. שפך לפניה עביט של מימי רגלים או צואה לחה המשתברת, ונתכוין לעובדה בכך, חייב, שהיא כעין זריקה המשתברת.
<h2>דף נא.</h2>
ע"ז שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה חייב ונאסרת, שהיא כעין זביחה. זרק מקל לפניה חייב לפי שעבודתה בכך. ואינה נאסרת שאין תקרובת ע"ז אסורה אלא [אם] היא כעין פנים, וזו אינה [דומה] לזריקה הואיל ולא שברה. הזובח בהמה שהיא מחוסרת אבר לע"ז פטור, שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לי"י לבדו. לא אסרה תורה אלא הראוי לגבוה. וזו אינה דומה לשבירת מקל ולשחיטת חגב, שהבהמה ראויה לגבוה, ודבר הראוי לגבוה לא חייבה תורה בו אלא אם הוא כעין של גבוה, כמבואר בקונטרס הראיות. פרכילי ענבים ועטרות של שבולים שהקריבום לפני ע"ז אסורין בהנאה. והוא שבצרן מתחלה לכך, שבצירתן היא כעין זביחה.
<h2>דף נא:</h2>
וכן אם מצא לפני ע"ז יינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי מזבח אסורין, שהיא תקרובת ע"ז כעין פנים. מצא בראשה מעות או כסות או כלים הרי אלו מותרין. והוא שהיו המעות בכיס קשור ותלוי לו בצוארו. וכן הכסות שהיתה מקופלת ומונחת לו על ראשו, שאינו דבר של נוי. אבל אם היו דבר של נוי, כגון שהיו המעות מונחות לפניו לנוי, וכן אם היו הכסות והכלים מיני תכשיט שע"ז מתנאה בהן, הרי אלו אסורין, שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. אם הוא דבר של נוי, כגון כסף וזהב אסור. ואם אינו דבר של נוי מותר. כל שהוא לפנים מן הקלקלים, שהיא מחיצה שעושין לפני ע"ז, והוא כנוי לקלעים, אפילו מים ומלח אסור. בידוע שהוא תקרובת ע"ז. והיא כעין פנים, שהרי המים מנסכין על המזבח והמלח מביאין עם הקרבנות. וכל שהוא חוץ לקלעים, אם הוא דבר של נוי אסור, ושאינו של נוי מותר שאין בו משום תקרובת. פעור ומרקוליס אין בהן תורת קלעים [אלא] אפילו חוץ לקלעים מים ומלח אסור אע"פ שאינו דבר של נוי: וכל שנאסר משום נוי של ע"ז יש להם היתר בביטול, כעבודה זרה עצמה, כמו שביאר מורי זקיני הרב. וכל שנאסר משום תקרובת אין לו היתר בביטול שתקרובת ע"ז אינה בטילה עולמית: הפתילות של שעוה שמדליקין בבתי ע"ז ואחר כך נוטלין אותן הכומרים, ביאר מורי זקיני הרב שהן אסורות משום תקרובת ואין להן היתר בביטול. ואנו אומרים שאין זו תקרובת כעין פנים, שהרי אין מדליקין אותן אלא להאיר. ואינו דומה לקיטור. ואינם נאסרים אלא משום נויי ע"ז. ויש להן היתר בביטול שמשברן הגוי והן מותרין.
ע"ז של נכרי אסורה מיד, שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש. משנפסלו נעשה אלוה וטעון שריפה ואע"פ שלא עבדו עדיין. ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד, שנאמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר. משמשי ע"ז, בין של ישראל בין של נכרי אינן אסורין עד שיעבדו ושישמש בהן לע"ז. סכין של ע"ז מותר לשחוט בה, לפי שמקלקל הוא, ואינו נהנה בשחיטה זו, שיותר שוה הבהמה למכר בחייה מן הבהמה השחוטה. ואסור לחתוך בה בשר, לפי שהוא מתקן בה ונהנה בה, והרי היא אסורה בהנאה. פעמים שהשוחט אסור, במסוכנת, שיש תיקון בשחיטתה. והמחתך מותר, כגון בירך ובכתף להדר בהן אוהבין, ויש קילקול בחתיכתו. וזה מבואר בפרק הכל שוחטין [חולין ח' ע"א].
<h2>דף נב:</h2>
נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו. ואע"פ שהוא אינו עובד אותה ע"ז, אלא לאחרת הוא עובד. ואע"פ שאינו מבטלה מרצונו אלא הכריחו ישראל לבטלה על כרחו, ביטולו ביטול, כמו שמבואר בפרק שלמעלה [מ"ג ע"א]. וכן גוי שאינו עובד ע"ז כל עיקר אין ביטולו ביטול, כמו שמבואר בפרק שלפנינו [ס"ד ע"ב]. ישראל (ש)אינו מבטל ע"ז של נכרי.
והמבטל ע"ז ביטל משמשיה, ואם ביטל משמשיה, המשמשין מותרין וע"ז אסורה שאינה ניתרת בביטול משמשיה.
<h2>דף נג.</h2>
וכן ע"ז של ישראל אינה בטילה עולמית ואפילו על ידי גוי. ישראל וגוי שיש להן ע"ז בשותפות, וביטלה הגוי, חלק שלו בטל, וחלקו של ישראל אינו בטל ועומד באיסורו. ישראל שמצא ע"ז בשוק, עד שלא באת לידו אומר לגוי ומבטלה, [לאחר שזכה בה אינו אומר לגוי ומבטלה] הואיל וזכה בה הרי היא ע"ז של ישראל ואינה בטילה עולמית. כמו שמבואר בפרק שלפנינו. ונראה בעיני שהגוי שמשכן ע"ז של ישראל, כל זמן שיש לו רשות לגוי לגבותה הרי היא ע"ז של גוי ויכול לבטלה בין על ידי אותו גוי בין על ידי [גוי] אחר. ואם ביטלה ישראל ברשות הגוי בעליה, הרי הוא כמי שביטלה הגוי כמבואר בקונטרס הראיות. הלוקח גרוטאות מן הגוים ונמצא שם ע"ז, אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר אותה לגוי והגוי מבטלה וחוזר ומוכרה לו, שהרי לא היה דעתו לקנות ע"ז במשיכתו. ואם משנתן מעות משך יוליכנה לים המלח ומאבד מעותיו. שאם יחזירנה לגוי ויטול מעותיו נראה כאילו הוא מוכרה לו באותן המעות ונהנה ממנה, כמו שמבואר לפנים בפרק אחרון [ע"א ע"ב].
כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה, ראש חוטמה, או ראש אצבעה, או שפחס צורתה אע"פ שלא חסרה, הרי זה ביטלה. רקק בפניה, השתין בפניה, גררה (ורקק) [וזרק] בה את הצואה אינה בטילה. שכך דרכן של עובדי ע"ז, שכועסין עליה לפי שעה ועוד חוזרין ומתרצין עמה, שנאמר והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. ועוד אל ארץ יביט והנה חושך, שחוזר לע"ז שלו.
נכרי שמכר ע"ז שלו, אם מכרה לחבלה הרי בטילה ומותרת הואיל ומכרה לחבלה. מכרה סתם, בין שמכרה לגוי בין שמכרה לישראל, ואפילו מכרה לצורך ישראל, הרי זו אסורה. וכן אם משכנה או שנפלה עליה מפולת או שגנבוה לסטים הרי זו אסורה, שאינה בטילה בכך. הניחוה בעליה והלכו להן למדינת הים, אם (דעם) [דעתם] לחזור אינה בטילה. ואם אין דעתם לחזור, הואיל ולא נטלוה עמהם ביטלוה. וכן ע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת, בשעת מלחמה אסורה, שהרי דעתן עליה אלא שאין יכולין ללכת אצלה.
<h2>דף נג:</h2>
ישראל שזקף (בהמה) [לבינה] להשתחוות לה, ולא השתחוה לה, ובא גוי והשתחוה לה, הרי זו אסורה, אע"פ שאינו אוסר דבר שאינו שלו על ידי השתחוויה, הואיל ורוצה ישראל להשתחוות לה הרי הוא כאילו עושה הגוי ברשותו ובשליחותו, כאילו עבדה ישראל בעצמו הוא דומה, וכע"ז של ישראל שאינה בטילה עולמית. ולפיכך אמרה תורה ואשריהם תשרפון באש. ואין להם היתר בביטול על ידי גוי, לפי שכבר ארץ ישראל ירושה היא להם מאבותיהם. וכשחטאו ישראל בעגל נתרצו בכל ע"ז שנאמר אלה אלהיך ישראל, מלמד שאיוו אלהות הרבה, והרי הם כאילו עבדו אותם הגוים האשרות של ארץ ישראל בשליחותם ואין להם היתר בביטול.
בימוסיות של מלכים, שהן אבנים גדולות שמעמידין שם ע"ז על אבן בשעה שהמלכים עוברים, הרי אלו מותרים, לפי שהמלכים מניחין דרך זו והולכין בדרך אחרת ואין חוששין עליהן. ונמצאו שלא נעשו משמשי ע"ז. בימוס שהניחו עליו ע"ז שנפגם מותר. ואינו דומה לע"ז שנשברה מאליה, אין הגוים מבטלין אותה. אבל בימוס שהוא משמשי ע"ז שנפגם מאליו הגוים מבטלין אותו ומביאין אחר תחתיו. מזבח שהוא מאבנים הרבה שזבחו עליו לע"ז ונפגם, אסור עד שיותץ רובו. ונראה בעיני שאם פגמו הגוי מותר. שאפילו ע"ז עצמה מותרת בביטול כשיחסר ממנה דבר מועט.
<h2>דף נד.</h2>
בימוסות של גוים בשעת השמד שעבדו אותן ישראל, אע"פ שהשמד בטל אותן בימוסות לא בטלו, שהרי הן של כל העובדין אותן, ונעשו ע"ז של ישראל ואינם בטילים לעולם. בד"א שאנסוהו גוים בפרהסיא, שהיו שם עשרה ישראל, ויש בו אזהרת לאו שנאמר לא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכן יש בו עונש מיתה. אבל אם אנסוהו גוים בצינעה, אע"פ שאמרו חכמים יהרג ואל יעבור משום שנאמר ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, אין בו עונש של לאו ואזהרת מיתה, ולא נאסר הנעבד בעבודה זו, כמבואר בקונטרס הראיות. כלים של בית המקדש אסורים בהנאה, והנהנה מהן בשוגג חייב להביא קרבן מעילה. אבל משנכנסו גוים במקדש נתחללו הכל בידם שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה. ואפילו אבני המזבח נתחללו בידם, ומותר ליהנות מהם. ואם עבדו בהם הגוים לע"ז ובטלום מותרים בהנאה.
גוי המשתחוה לבהמת ישראל לא אסרה ואפילו לגבוה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. עשה בה מעשה, כגון שנסך לה יין בין קרניה כדי לעובדה אסורה אפילו להדיוט, הואיל ועשה מעשה בגופה. וכן אם היתה בהמת ישראל רבוצה לפני ע"ז ובא גוי ושחט בה סימן אחד לע"ז או אפילו מיעוט סימן הרי זה אסרה הואיל ועשה בה מעשה כל שהו. וזה מבואר בס"פ השוחט. שחט ישראל בהמת גוי, אפילו שמע ישראל מן הגוי שחשב לע"ז, הרי זו מותרת, שאין חוששין אלא למחשבת השוחט. וגם זה בפרק השוחט. היה השוחט הזה מין לע"ז, אע"פ ששחט סתם ולא פירש, מחשבתו לע"ז היא. ומין זה הוא בין ישראל בין גוי האדוק לע"ז אלילים וחמור הוא ממשומד לע"ז ומשאר גוים, לפי שהוא אדוק בה יותר, כמו שביאר מורי זקיני הרב בפרק הכל שוחטין.
השוחט בהמתו לע"ז אסורה בהנאה ככל תקרובת ע"ז, ואפילו שחט לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז אסורה בהנאה. שחט סתם ואחר כך חשב לזרוק דמה לע"ז, הוכיח סופו על תחילתו והרי הוא כאילו חשב בשעת שחיטה, ואסורה בהנאה. שחט בהמת חבירו לע"ז, אם היה הגוי שוחט או ישראל משומד, אסורה בהנאה. והרי הוא כגוי המנסך יינו של ישראל לע"ז, שהוא אסור בהנאה. ואם היה השוחט או המנסך ישראל מותרת, שאין לבו לע"ז, אלא לצער חבירו נתכוין. ואם התרו בו וקבל עליו התראה הרי הוא כישראל משומד ואסור. וזה מבואר בפרק השוחט [חולין ל"ט ע"א].
השוחט לשם חמה ולבנה, לשם כוכבים ומזלות, לשם מיכאל שר הגדול, ואפילו לשם שילשול קטן, הרי אלו זבחי מתים והן בכלל תקרובת לע"ז. וכן השוחט לשם שרים הממונים על ההרים או על הימים ועל הנהרות ועל הגבעות והמדברות. אבל השוחט לשם נהרות וימים וגבעות והרים עצמם או לשם (הרים) [מדברות] עצמם וכיוצא בהם מדבר שאין בו רוח חיים, הרי זו מותר בהנאה, ואינה אסורה אלא באכילה בלבד. וכל זה מבואר בפרק השוחט. ודרך הגוים המזבחים לפסיליהם, לשרים שלהם הם זובחים, וזבחי מתים הם, כמו שביאר מורי זקיני הרב בפסקיו בסוף פרק השוחט [חולין מ' ע"א]. שנים אוחזים בסכין ושוחטין, אחד לשם שחיטה כשירה ואחד לשם שחיטה פסולה כעין אלו שביארנו, שחיטתן פסולה. והוא שהיה הפוסל שותף בה, אבל [אם] אין לו בה שום שיתוף אין ישראל אוסר בהמת חבירו אלא אם [כן] היה ישראל משומד שהוא כגוי לענין זה כמו שביאר מורי זקיני הרב בס"פ השוחט [שם].
<h2>דף נד:</h2>
אע"פ שאמרו המשתחוה לבע"ח לא אסרו להדיוט, אם החליפן בע"ז אסורין, שכל חליפי ע"ז אסורין שנאמר והיית חרם כמוהו. אבל חליפי חליפין מותרין, כמבואר בקונטרס הראיות. גוי שהחליף ע"ז שלו או שמכרה דמיה מותרין, לפי שדמי ע"ז ביד גוי מותרין. וגוי שבא להתגייר מורין לו שימכור ע"ז שלו ואחר כך יתגייר, הואיל ומוכרה בגויותו דמיה מותרין. וכן ישראל שהיה נושה בגוי מנה ומכר ע"ז והביא לו דמיה או יין נסך והביא לו אותם הדמים מותרים. ואם אמר לו "המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך" או "יין נסך ואביא לך" הרי זה אסור, לפי שישראל רוצה בקיומו, שיתקיימו בידו עד שימכרו. גר וגוי שירשו את אביהם גוי, יכול לומר לו "טול אתה ע"ז ואני מעות" "טול אתה יין נסך ואני פירות". אם חלקו ובאו לרשות גר אסור ליהנות מהם. בד"א שירשו, אבל נשתתפו גר וגוי והיה להם בשותפות ע"ז ויין נסך אסור לו לגר שיטול מעות כנגד ע"ז וכנגד יין נסך, שהרי הוא נהנה מהם. ולא הקלו אלא בירושתו שמא יחזור לשיאורו. וכל זה מבואר (לפנים) [לפנינו] בפרק השוכר [ס"ד ע"א].
שאר איסורי הנאה, כגון ערלה וכילאי הכרם, אפילו חילופיהן מותרין, בין לזה שהחליפן בין לאחרים. לפיכך אסור למוכרן, שבשעה שהוא מוכרן הוא נהנה ועובר. אבל אם מכרן, דמיהן מותרין בין לו בין לאחרים כמו שביאר מורי זקיני הרב. פירות שביעית תופשין דמיהן. ואם החליף פירות שביעית בבשר הבשר בקדושת שביעית, ובין הפירות ובין הבשר מתבערין בשעת הביעור. לקח בבשר דגים יצא הבשר לחולין ונכנסו הדגים בקדושת שביעית. לקח בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין. לקח ביין שמן יצא יין ונכנס שמן. הא כיצד אחרון אחרון נכנס בשביעית. ופרי עצמו אסור, שנאמר כי יובל היא קודש תהיה לכם, בקדושתה תהא. [מה] שאין כן בהקדש, שההקדש יוצא מקדושתו על ידי פדיון שנכנס אחר תחתיו והוא יוצא לחולין שנאמר ופדה בערכך [ויקרא כז כז]. בימי חכמי התלמוד היתה ע"ז במקום אחד שכשהיה העולם צריך למטר היו שוחטין לה אדם אחד והיה ממטיר. והיו החכמים מתמיהים בכך. אמר להם חכם אחד "הוא שכתוב בתורה אשר חלק י"י לכל העמים", מלמד שהחליקן בדברים כדי לאבדן מן העולם. כענין שנאמר אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו.
<h2>דף נה:</h2>
אין דורכין עם הנכרי בגת, לפי שהיין משעה שהתחיל לימשך בגת מזוית לזוית נאסר משום יין נסך בנגיעת הגוי, ונמצא זה משתכר באיסורי הנאה. ואם היתה מלאה ופקוקה, שאין היין יכול לימשך, אין היין נאסר משום יין נסך.
<h2>דף נז.</h2>
גוי שנגע ביין של ישראל בכוונה, שכל עסקו הוא ליגע ביין או לשתות ממנו, הרי זה אסור בהנאה. שחוששין שמא היה דעתו לנסכו לע"ז בנגיעתו. ואם לא היה כל עסקו ליגע, אלא היה עסוק בו לעשות מלאכתו, כגון שהיה צריך למדוד היין שבבור בידו, או שהיה מטפח בידו או ברגלו או בקנה, או שהיה דורך הגת ברגליו, או שראה צירעה ביין והתיזו בקנה, או שהיה מטפח בידו על פי חביות מרותחות להסיר רתיחתן, הרי זה אסור בשתייה ומותר בהנאה, ומוכרו לגוים. וכן אם היה יורד מן האילן ודרך ירידתו נגע ביין שלא בכוונה. וכן אם נגע בכוונה, אלא כסבור שהוא שמן ונמצא יין, הרי זה אסור בשתייה ומותר בהנאה. ונראה בעיני שכיון שמותר בהנאה מותר לשהותו לזילוף ואין חוששין שמא יבא לידי תקלה וישתה ממנו כמבואר בקונטרס הראיות בפרק הגוזל ומאכיל בראיה יא. גוי שהכניס קנה בנקב חבית של ישראל, ומצץ והעלה יין לתוך פיו, או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית, הרי זה אסור בהנאה, שהרי כל עסקו על נגיעת היין. גוי שנפל לבור יין של ישראל ומת שם, אותו היין אסור בשתייה ומותר בהנאה, שהרי הוא כמגע גוי שלא בכונה. ואם לא מת שם אסור בהנאה, הואיל ונעשה לו נס שנצול מן המיתה, הרי הוא דומה לו כיום אידו ומודה לע"ז, וחוששין שמא נסכו לע"ז ואסור בהנאה.
גוי שקבל עליו למול ועברו עליו י"ב חדש ולא מל, הרי הוא כשאר מינין שבאומות שהן עובדי עבודה זרה. הלוקח עבדים מן הגוים והטבילן לשם עבדות, אע"פ שמלו וטבלו, עושין יין נסך ומגען אסור עד י"ב חדש, כדי שישתקע שם ע"ז מפיהם. שהרי על כרחם מתגיירים, ואינם דומים לגר שנתגייר מרצונו ומשתקע שם עבודה זרה מפיו לאלתר. ויש מי שמתיר מגע העבדים לאחר מילה וטבילה מיד, וכן נראה בעיני עיקר ככתוב בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו. בני שפחות גויות שנולדו בבית ישראל וגדלו בבית ישראל ואינם רגילין בע"ז כל כך, כיון שמלו וטבלו מגען מותר בשתייה לאלתר אף לדברי האוסר בעבדים. ואם מלו ולא טבלו הרי הם גוים גמורים ומגעם אסור משום יין נסך, שהרי לא קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, ואינם דומים לגר תושב.
<h2>דף נז:</h2>
ויש גאונים אומרים שכל מגע הגוים בזמן הזה אינו אלא כמגע שלא בכונה לפי שאינן אדוקין לע"ז אין דרכן לנסך לע"ז, לפיכך אין מגען אוסר אלא בשתייה. וכן יינם אינו אסור אלא בשתייה. ובזה סומכין רוב בני אדם שהם גובים חובותיהם מיין של גוים, כמו שכתוב בספר התרומה [סימן ק"ע]. תינוק גוי שאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה, מגעו מותר אפילו בשתייה, לפי מה שביאר מורי זקיני הרב. ולי נראה שאין מגעו מותר אלא בהנאה, ולא בשתייה, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו. אבל גר תושב, שהוא גוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, מגעו מותר אפילו בשתייה, ומותר לישראל לייחד לו יין בבית ישראל, שאין חוששין על מגע. אבל אין מפקידין לו בביתו יין ישראל, ואפילו בעיר שרובה ישראל, שמא יגע בו (ה)גוי אחר שעובד עבודה זרה, שהוא אינו חושש על מגעו, ויינו אסור בשתייה ומותר בהנאה. כמו שמבואר בפרק שלפנינו. וכן נראה בעיני לומר במגע הישמעאלים שאינן עובדין היום ע"ז, מגען מותר בשתייה, ויינן אסור בשתייה ומותר בהנאה, כמו שמבואר בפרק שלפנינו. וכן ביאר מורי זקיני כאן במהדורא קמא.
<h2>דף נח:</h2>
אם לא הכיר הגוי שהוא יין אלא כסבור שהוא שכר או אחד משאר משקין, אפילו מה שיוצא מן הכלי שהוא מערה ממנו מותר בשתייה, הואיל ולא נגע בו הגוי. לא אסרו כוחו אלא משום גזרה, וכוחו שלא בכונה לא גזרו עליו חכמים.
גוי שמוזג יינו של ישראל במים, אע"פ שלא נגע ביין, אסור גזרה שמא יגע בו. ודומה למה שאומרים לנזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב. והמורה אוסר אפילו בהנאה. ומורי זקיני הרב כתב במהדורא תניינא בסוף הפרק שאינו אסור אלא בשתייה, וכן נראה בעיני כמבואר בקונטרס הראיות. וכן לא יוליך הגוי ענבים של ישראל (בגת) [לגת], גזרה שמא יגע ביין. ואם הוליכן, אע"פ שהיה היין הזב מן הענבים מזלף עליהן, הרי זה מותר. ונראה בעיני שאם נגע הגוי בענבים הדרוכות שבגת ולא נגע ביין, לא נאסר היין, כמבואר בקונטרס הראיות (לפנים) [לפנינו] בפרק אחרון.
<h2>דף נט:</h2>
מעשה שנפל אתרוג אחד לתוך חבית של יין, והושיט גוי ידו ונטלו, והורו חכמים שיתפשו ידו שלא ישכשך ידו ביין ליגע בו בכונה ויאסר בהנאה, ובעוד שאוחזין בידו מוציאין כל היין, והרי הוא מותר בהנאה ואסור בשתייה, שהרי כמגע שלא בכונה (של) [שלא] נתכוין אלא להעלות האתרוג.
גוי שנסך יינו של ישראל בכונה, אע"פ שאסור בהנאה ואינו רשאי למוכרו לגוי אחר, מותר לטול דמיו מאותו גוי, שאינו אלא כמשלם לו הפסדו. ומעשה בחבית של יין שניטלה הברזא מן הנקב ובא גוי והניח ידו בפי הנקב שלא יצא היין, ואסרו חכמים כל יין שבחבית הראוי לצאת דרך אותו הנקב. אבל מן הנקב ולמטה מותר. הואיל ולא נגע בפי החבית אלא מן הצד, לא נאסר בנגיעה זו שהיא מן הצד, [יין] של מטה שאינו ראוי לצאת דרך הנקב, כמו שביאר מורי זקיני הרב. אבל היין שראוי לצאת דרך הנקב הכל חבור אחד הוא, ונאסר הכל בנגיעתו. ומורי זקיני הרב אוסרו אפילו בהנאה. והמורה אוסרו בשתייה בלבד. וכן נראה בעיני עיקר, שאין כונתו של זה הגוי בנגיעה, אלא להציל הוא מתכוין, והרי הוא דומה כמתכוין למדוד, שאינו אסור אלא בשתייה בלבד, כמבואר בקונטרס הראיות. גוי המערה יינו של ישראל מכלי אל כלי, את שעירה לתוכו אסור בהנאה, והנשאר בכלי שמערה ממנו מותר אפי' בשתיה, הואיל ולא נגע בו הגוי לא חשיב לנסוך. אלא שגזרו בכחו משום מגעו. ולפיכך כל יין היוצא חוץ מכלי שמערה ממנו אפי' הקלוח היוצא חוץ משפתו אסור, אבל הנשאר בכלי מותר כמו שמבואר בפרק שלפנינו. ומורי זקיני הרב אומר שלא התירו הנשאר אלא כשזרק היין מן הכלי העליון והפסיק את היין שהוא מערה מן היין הנשאר לכלי, אבל אם לא הפסיק אלא מקלח היין ויורד מן הכלי העליון לתחתון הרי קילוח זה נקרא נצוק והנצוק הרי הוא מחבר את היין הנשאר עם היין היוצא, והרי כולו אסור. ורבינו תם [ספר הישר סימן תשי"ט] ביאר שאין הנצוק חיבור, ואע"פ שקילוח היוצא משפת הכלי אסור, מה שנשאר בכלי מותר. וכן נראה בעיני כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו [ע"ב ע"ב].
<h2>דף ס.</h2>
היה ישראל אוחז בכלי התחתון וגוי אוחז בכלי העליון ומריק, הרי כל היין אסור, כמו שביארנו. היה ישראל מריק מן העליון לתחתון שהוא ביד הגוי, כל היין מותר בשתייה, שהרי אפילו כוחו של גוי אין בו. ואם היה הכלי התחתון שביד הגוי מצודד אסור, הואיל ומצדד הגוי נראה כמו כוחו של גוי. גוי הנושא כד של יין על כתיפו, וישראל שומרו, אם היה מלא אסור, שמא יגע בו הגוי. ואם היה חסר מותר. ואם היה נושא כד של יין על כתיפו, בין מלא בין חסר מותר. הענבים הדרוכים שמכבידין הקורה עליהן ועוצרין אותן בגת להוציא יינן, אסור להכביד הקורה על ידי גוי, שכוח הגוי אסור. ואפילו אם גילגל הגוי הגלגל על הקורה שהוא כוח כוחו, שהגלגל מכביד על הקורה והקורה על הענבים, הרי זה אסור. ובספר התרומה [סימן קס"ט] אומר שאם היה ישראל מסייע עם הגוי מותר, שאין סיוע גוי אוסר אלא אם היה כח הגוי לבדו. ויש מי שפסק הלכה להתיר בכח כוחו של גוי במקום שיש בו הפסד, ואפילו אם היה גוי לבדו.
<h2>דף ס:</h2>
ומעשה בחבית של יין שנסדקה לאורכה ובא הגוי וחבק את החבית להעמידה שלא ישפך היין, והתירו למכור אותו היין לגוים. ואם נסדקה החבית לרוחבה וישב עליה גוי להעמידה שלא ישפך, אותו היין מותר אפילו בשתייה, שאין זה דומה לא למגעו ולא לכוחו, אלא כאדם המעמיד לבינה על מכונה שלא תפול.
גוי שזרק צרור או שום חפץ ביינו של ישראל, הרי זה מותר אפילו בשתייה, שאין בזריקה לא משום מגעו ולא משום כוחו. היה הגוי מגלגל חבית והורידה בגילגולו לבור יין של ישראל, אם גילגלה שם מדעת, כגון שזרקה שם בחמתו, הרי זה מותר אפילו בשתייה, שאין זה דומה לנוגע ממש, שהנוגע בקנה שבידו ראשו אחד ביין וראשו אחר בידו, אפילו אם נגע שלא בכונה אסור בשתייה. אבל זה, בשעה שמניעו ליין הרי הוא מניחו.
<h2>דף סא.</h2>
ישראל שדרך יינו של נכרי ועשה אותו בטהרה ומניחו ברשותו של נכרי, אם היה ביתו פתוח לרשות הרבים ויש מקצת ישראל דרים באותה העיר, הרי זה מותר, אע"פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל, כדברי המורה. ומורי זקיני הרב אומר, שלא התירו אלא במפתח וחותם ביד ישראל. וכדברי המורה נראה לי עיקר, שאע"פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל הואיל וביתו פתוח לרשות הרבים ויש ישראל דר באותה העיר, הרי הוא כמי שהיה ישראל יושב ומשמר ויוצא ונכנס על הגוי, שכל זמן שאין הגוי יודע אימתי יעבור היהודי עליו הרי הוא מפחד שמא יבא עליו פתאום ויראה אותו, והוא נזהר מליגע, כמבואר בקונטרס הראיות. אם לא היה ביתו פתוח לרשות הרבים, או שהיה ביתו פתוח לרשות הרבים אבל היתה עיר של גוים ואין שום ישראל דר שם, הרי זה אסור ואע"פ שמפתח וחותם ביד ישראל. שאין מפתח וחותם מועיל ביינו של גוי. הואיל והיין שלו אינו בוש לזייף. ואין לו תקנה עד שיושיב עליו שומר. בד"א כשיש לעיר דלתים ובריח, שאין ישראל יכול ליכנס שם בלא רשות, אבל אם אין לעיר דלתים ובריח, הואיל ורגילים רוכלים של ישראל לחזר בעיירות וביתו של גוי פתוח לרשות הרבים ואינו יכול ליכנס לביתו אלא דרך רשות הרבים הרי כל שעה יירא הגוי שמא יעבור שום יהודי דרך עליו. והרי הוא כאילו יהודי יושב ומשמר שם יינו, ומותר אע"פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל. וכן אם לא היה ביתו של גוי פתוח לרשות הרבים והיתה שם אשפה כנגד בית שדרך בני אדם ליפנות בה, או שהיה חלון של ישראל כנגד ביתו של גוי, הרי הוא כאילו ישראל יושב ומשמרו, שכל שעה מפחד הגוי שמא יבוא ישראל שם ויראה אותו, ויגיד לישראל חבירו. אם לא היה ביתו של גוי פתוח לרשות הרבים, וגם אין ישראל דר בחצירו, ואין שם לא חלון של ישראל ולא דקל של ישראל ולא אשפה של רבים, הרי זה אסור אע"פ שמפתח וחותם ביד ישראל עד שיושיב שומר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר תמיד, אלא אע"פ שיוצא ונכנס, ואע"פ שמפליג יותר ממיל, הואיל ולא הודיעו [ש]הוא מפליג ואין לו קץ קבוע מתי יבוא הרי זה כיושב ומשמר, לפי שהגוי מפחד שמא יבוא עליו פתאום ונזהר מליגע.
יינו של ישראל מונח בביתו של גוי, או שהיה יינו של גוי שעשה אותו ישראל בטהרה, וכתב לו הגוי "התקבלתי ממך מעות היין", ואינו מעכבו הגוי בשביל מעותיו, הרי הוא כיינו של ישראל. ואם היה מפתח הבית ביד ישראל או שהיה היין חתום בחותמו של ישראל הרי זה מותר, ואע"פ שאין ביתו פתוח לרשות הרבים ואין בו שום שמירה מישראל. ואם הגוי מעכב היין ואינו מניחו להוציאו עד שיתן לו מעותיו אע"פ שכתב לו התקבלתי אינו כלום, והרי הוא כיינו של גוי. ואינו ניתר במפתח וחותם עד שיעמוד בו שומר או עד שיהא פתוח לרשות הרבים כדרך שביארנו.
<h2>דף סא:</h2>
היה יינו של גוי שעשה אותו ישראל בטהרה ברשות גוי אחר שאינו בעליו, הרי זה מותר אם היה מפתח או חותם ביד ישראל אע"פ שאין ביתו פתוח לרשות הרבים, שהרי הגוי שהוא בעל הבית ירא לזייף ביין שאינו שלו, והגוי שהוא בעליו אינו יכול לזייף ברשות שאינו שלו. ואם היה הגוי בעל הבית אריסו של בעל היין, שהוא כפוף לו ומתפחד ממנו, הרי הוא כאילו היה בביתו של בעל הבית, ואין מפתח וחותם מועיל לו. מורי זקיני הרב אומר הגוים הרגילין לקנות יין מישראל וחותמין החביות ומוליכין אותן ממקום למקום ומוכרין אותן לישראל אסור, הואיל והיין של גוי אין סומכין על החותם, שהגוי מזייף ועושה מה שרוצה ביינו. ובספר התרומה [סימן קפ"ג] אומר שרבינו תם התירו והיה שותה ממנו, הואיל וטורח הגוי לקנות מישראל ולהוליכו בחותמו של ישראל למוכרו למקום היוקר, ומשתדל הגוי לעשות בכשרות, אין חוששין שמא יזייף.
<h2>דף סב.</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך. ואפילו שכרו לסתם יינם הרי הוא כיין נסך ושכרו אסור. ומעשה באחד שהשכיר ספינתו לסתם יינם וכתבו לו חטים בשכרו, וחייבוהו חכמים לשורפם ולקוברם. שאם יקבור אותם בעינם שמא ימצאם שום אדם ויהנה מהם, ונמצא בא לידי מכשול שנהנה מן האיסור. השוכר את הפועל להעביר לו מאה חביות במאה פרוטות, ונמצאה אחת מהן של יין נסך, שכרו אסור, שהרי אינו נותן לו שכרו עד שיעביר כולם, והרי כל שכרו תלוי בחבית של יין נסך. וכן אם שכרו כל היום להעביר לו חביות של יין ונמצאת אחת מהן של יין נסך שכרו אסור. ואם העביר לו כל היום חביות של יין כשר, ולפנות ערב אחר שהשלים פעולת היום העביר לו חבית של יין נסך שכרו מותר. אמר לו "העבר לי חבית חבית בפרוטה פרוטה", ונמצאת אחת מהן של יין נסך, הפרוטה של יין נסך אסורה. ושאר כל הפרוטות מותרות, שהרי כל חבית וחבית שכרה לעצמה.
חמרים שהיו עושים מלאכה בפירות שביעית, שכרן קדוש בקדושת שביעית, אבל הפועל אין שכרו קדוש בקדושת שביעית, שהחמרין ששכרן מרובה קנסו בהם חכמים בשכר שביעית, אבל הפועלים ששכרם מועט לא החמירו בהן חכמים בשכר שביעית, שלא החמירו בשביעית אצל פועל כמו שהחמירו בו ביין נסך. האומר לפועל בשביעית "הי לך דינר זה ולקט לי ירק היום" שכרו מותר. "לקט לי ירק בו" שכרו אסור, שהרי הוא כמחליף אותו הדינר בפירות, וחליפי שביעית אסורין.
<h2>דף סב:</h2>
הלווה פירות מעניים בשביעית מותר לו לפרוע להן בשמינית ואין בהן קדושת שביעית, שאינן דומין כחליפי שביעית, שהרי לא היו בעין פירות שמינית בשעה שלוה פירות שביעית. ומורי זקיני הרב אומר שמותרת האשה כמו כן להלוות ככר לחברתה קודם הפסח ומשלמת לה לאחר הפסח. ויותר היתר יש בזה, שחמץ שלפני הפסח עדיין לא חל עליו שם איסור כמו שחל איסור שביעית על פירות שביעית. ולי נראה שאע"פ שאין בו איסור חמץ יש בו איסור רבית, שהרי הוא כלווה סאה בסאה, הואיל וקובע לו זמן שאינו יכול לשלם לו אלא אחר הפסח. ועל זה נהגו הקדמונים איסור בדבר.
<h2>דף סג.</h2>
אומר אדם לחמריו ולפועליו שהם גוים "לכו אצל חנוני גוי ושתו ממנו בדינר יין", ופורע החנוני אחר מכאן, ואינו חושש מפני שמשקה להן יין נסך ונהנה ביין נסך, שהרי אין היין שלו. אם הקדים דינר לחנוני ואמר להן "לכו ושתו היין שקניתי לכם" הרי זה אסור, שהרי הוא משקה להם יין נסך. וכן אם הקדים דינר לעם הארץ החשוד למכור פירות שביעית המשומרים שהם אסורים בעבור שלא הפקירם, או החשוד למכור פירות שאינם מעושרים ואמר לו "הא לך דינר זה ותן לפועלי בו פירות" הרי זה אסור. אבל אם אמר לפועליו "לכו ואיכלו ממקום שתרצו" ופורע לאחר מכאן מותר. השוכר את הפועל לשבר חבית של יין כדי לאבדו שכרו מותר. השוכר את החמור להביא עליה יין נסך שכרה אסור. שכרה לישב עליה הגוי, אע"פ שהניח לגינו של יין עליה, שכרה מותר.
<h2>דף סה:</h2>
מים הידועים שנתנסכו לע"ז אסורין בהנאה משום תקרובת ע"ז. ואם נתערבו במינן אוסרין במשהו. ורבינו תם אומר שהיין גם כן אינו אוסר במשהו אלא אם [כן] ידוע שנתנסך לע"ז אבל סתם יינן אינו אוסר אפילו במינו אלא אם [כן] יש בו שיעור נתינת טעם. ומורי זקיני הרב אומר שאפילו סתם יינן אוסר במינו במשהו. וכבר ביארתי טעמם בקונטרס הראיות. יין הידוע שנתנסך לע"ז שנתערב ביין של היתר בעינו כלו אסור בהנאה. היתה חבית של יין נסך שנתערבה בחביות של היתר, ימכור כולו לגוים חוץ מדמי חבית של יין נסך. וכן אם רוצה נוטל דמי החבית של איסור ומשליכן בנהר, וכל החביות מותרות לו בהנאה, כמו שביארנו למעלה בס"פ (רבי ישמעאל) [כל הצלמים]. אם היה סתם יינם אפילו נתערב יין של איסור בעינו ביין של היתר, ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין של איסור. טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות, ונפלה אחת מהן לים הגדול, הותרו כולן, שאומרין "זו של איסור נפלה", כמו [שמבואר] בפרק כל הזבחים שנתערבו [זבחים ע"ד ע"א].
<h2>דף סו.</h2>
יין נסך שנפל על גבי ענבים מבוקעות הרי הוא כמין בשאינו מינו, ואפילו אם היה יין חדש שטעמו כטעם ענבים, הואיל וחלוקין בשמותיהן הרי הוא כמין בשאינו מינו ואינו אוסר אלא בנותן טעם.
יין נסך שנפל לגת אע"פ שיש בו יין של היתר שהוא מין במינו, הואיל ויש בו ענבים דרוכים שאינם מינו, רואין את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן מבואר בספר התרומה [סימן קס"ח]. חומץ של יין נסך שנפל לתוך חומץ של שכר, אע"פ שאין טעמו שוה, הואיל ושמותיהן שווים הרי זה כמין במינו ואוסר בכל שהו. וכן שאור חטה של טבל שנתערב בשאור של שעורין של היתר הואיל ושמותיהן שוות הרי הן כמין במינו בכל שהו. חומץ של יין נסך שנתערב ביין של היתר, וכן יין נסך שנתערב בחומץ של היתר, הרי הוא כמין בשאינו מינו, ואיסורו בנותן טעם.
<h2>דף סו:</h2>
דרך חביות של יין שיש במגופות שלהם נקב קטן כדי להריח בו את היין ולבודקו וגוי שבא להריח ביין של ישראל מותר, שאינו יכול ליגע דרך נקב קטן. וכן ישראל שבא להריח בשל גוי מותר, אע"פ שיין נסך אסור בהנאה, אין הנאת ריח יין חשובה הנאה. ויש שפוסקין בהנאת ריח יין שחשובה הנאה ואסור להריח ישראל בשל גוי.
<h2>דף סז.</h2>
כל האיסורין שנותנין טעם לפגם מותרין, כגון יין נסך שנפל על גבי גרוגרות או לתוך תבשיל של עדשים. וכן חומץ שנפל לתוך הגריסים, הואיל וטעם האיסור אינו משביח אלא פוגמן, הרי אלו מותרין. אפילו היה פגום תבשיל של היתר מחמת דבר אחר, כגון שהיה חסר מלח ותבלין או שהרבו בו מלח ותבלין, ואחר כך נפל בו איסור ופגמו עוד, הרי זה מותר, הואיל והאיסור פגם בו. בד"א כשפגם בו האיסור מתחילתו, כגון חומץ שנפל לתוך הגריסין רותחין, אבל אם נפל לתוך הגריסין צוננין הואיל והשביחן כשהן צוננין, אע"פ שהוא פוגם כשהוא מרתיחן, הרי זה אסור. שכל שמשביח ולבסוף פוגם אסור. נבילה שהסריחה מותרת מן התורה, שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבילה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. ומכאן אמרו לכל איסורים שבתורה שאם היה האיסור נותן טעם לפגם מותר.
האוכל איסור עם היתר כאחת, אם היה טעמו וממשו של איסור קיים אע"פ שהיה האיסור כזית וההיתר כשיעור ארבע ביצים, הואיל ושהה באכילת האיסור יותר מכדי אכילת פרס, שהוא ארבע ביצים, אין האיסור מצטרף, והרי הוא כאילו אכל חצי זית היום וחצי זית למחר שאינו מצטרף להתחייב עליו מן התורה. היה שם טעמו של איסור ולא ממשו, אסור מדברי סופרים. ואין לוקין עליו מן התורה. בד"א מין במינו, כגון זית של חלב שנימוח בקדירה של בשר ואפילו אם היה ההיתר מעט יותר מן האיסור, בטל האיסור ברוב ההיתר מדין תורה. ואין איסורו אלא מדברי סופרים. אבל אם היה מין בשאינו מינו, אע"פ שנימוח האיסור ואין שם אלא טעמו, אם יש באיסור כזית בכדי אכילת פרס של היתר, לוקין עליו מן התורה כאילו היה האיסור בעינו שנאמר וכל משרת ענבים לא ישתה. שאם שרה הענבים במים וקלטו המים טעם הענבים, הרי אותן המים אסורין מן התורה לנזיר כאילו היו הענבים בעינן. וכן בכל איסורים שבתורה, כמו שמבואר בפסחים בפרק אלו עוברין. וכן העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ואע"פ שרובה אורז, הואיל וטעם דגן ניכר בה הרי היא כאילו עיקרה דגן. שכל נותן טעם במין בשאינו מינו הרי הוא כאילו עיקרו קיים. אפילו האיסורין מבטלין זה את זה במין במינו, לפיכך אם היה כזית בשר זבח שנעשה פיגול וכזית נותר וכזית בשר קודש שנטמא, ובללן זה בזה ואכלן, והתרו בו פטור ממלקות. אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ומבטלו, לפי שהמועט בטל ברוב, הואיל ונבלל ואינו בעינו, ואינו נודע איזה המועט ואיזה המרובה. ואינו יכול להתרות על המרובה אלא בספק והתראת ספק אינה התראה. וכל זה מבואר בפרק כל הזבחים שנתערבו ולא אמרו במין במינו בששים אלא מדברי סופרים כמו שביארנו בפרק גיד הנשה.
<h2>דף סח.</h2>
שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה של חולין, ואין שיעור באחת מהן לחמץ, ונצטרפו וחימצו מותרת עיסה זו לזרים, שלא האיסור לבדו גרם להחמיץ אלא האיסור וההיתר. והואיל וזה וזה גורם מותר, כמו שמבואר בפרק כל הצלמים [מ"ח ע"ב]. היה שיעור בכל אחת מהן כדי לחמץ, אם נפל שאור של תרומה תחילה ואחר כך של חולין הרי זו אסורה לזרים, שהרי שאור של תרומה אסרה. ואע"פ שנפגמה העיסה ברוב השאור, הרי הוא משביח ולבסוף פוגם, וכל מקום שמשביח ולבסוף פוגם אסור. נפל של חולין תחילה ואחר כך של תרומה, הרי זו מותרת, שהרי האיסור פוגם מתחילתו, שהיתה ראויה להחמיץ בשאור של חולין לבדו, וכשנפל האיסור לבסוף הרי הוא פוגם. וכן אם נפלו שניהם כאחת מותרת, שהרי רוב השאור פגום.
<h2>דף סח:</h2>
כל האיסורים מצטרפים זה עם זה לאסור בקדירה, שאם נפל בקדירה חלב של שחוטה ושומן נבילה, או תבלין ערלה, ותבלין של כלאי הכרם, ואין שיעור באחת מהן לאסור, ויש שיעור בשניהם כדי לאסור הרי אלו מצטרפין לאסור. וכן בשאר האיסורין. עכבר שנפל לחומץ או לשיכר, אע"פ שהעכבר הוא מאוס ובני אדם בדילין ממנו, חוששין שמא מתוך חוזקו של חומץ ושל שיכר אין טעמו פוגם בו. לפיכך הוא אוסר עד ששים, שסתם נתינת טעם הוא בששים. נפל בשאר משקין הרי טעמו פוגם בהן ואינו אוסר כל עיקר. ויש גאונים אומרים שהוא אוסר בשאר משקין עד אלף. ואין שיטת התלמוד כדבריהם [כמו שביאר מורי זקיני הרב] בפסקיו. וכן שיטת המורה כדבריי.
<h2>דף סט.</h2>
נרקב העכבר ונתמוטט במשקין הרי אלו אסורין אפילו יותר מששים שמא יבוא כעדשה מן השרץ לתוך המשקין, והשרץ שיעורו כעדשה. ונראה בעיני שלא אמרו כן אלא בחומץ ושכר, שהוא צומתו ואינו מסריח, אבל בשאר משקין שהוא מסריח בהן, אפילו יבוא מן השרץ לתוך פיו אין בו איסור תורה אלא מדברי סופרים. ואין לגזור בדברי סופרים שמא יבוא לתוך פיו. ומסננן והן מותרין. ויש לומר שגם כשנפל בחומץ אם הוא מסננן יפה יפה מותר, ולא אסרו חכמים עכבר שנפל ונרקב בחומץ אלא מפני שהיה תבשיל של חומץ שאינו ראוי לסננו כמבואר בקונטרס הראיות.
נכרי שהיה מעביר חביות של ישראל ממקום למקום והיה ישראל עמו אע"פ שהפליג ממנו ישראל יותר מכדי מיל, אם לא הודיעו שהוא מפליג, כל היין מותר. לפי שהיין הוא בחזקת משתמר, שכל שעה מפחד הגוי שמא יבוא עליו יהודי פתאום ויראנו. הודיעו שהוא מפליג כשיעור שיפתח הגוי החבית של חרס הסתומה במגופה ויכול להסיר מגופתה ויחזיר שם מגופה ויטיח אותה בטיט כבתחילה ויתנגב הטיט, שאין הדבר ניכר, הרי זה אסור. ואם לא היה לו פנאי (בזה) [לזה] בהפלגה זו שהודיעו, אע"פ שהיה לו פנאי לעשות לו נקב במגופה, אין חוששין לנקב, לפי שסתימת הנקב, אם אינה ניכרת מלמעלה, ניכרת מלמטה. וכן המניח יינו בקרון ובספינה ביד גוים ונכנס למדינה [—לעיר] ורחץ, אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר. ואם הודיעו שהוא מפליג כשיעור שאמרנו הרי זה אסור.
היה אוכל על השולחן עם הגוי והניח לגין של יין על השולחן, ולגין של יין על הדלפקי שהוא כעין שולחן קטן שנותנין עליו צורכי סעודה להביאן על השולחן הגדול שבצידו שאוכלין עליו, והניח ישראל את הגוי ויצא, [יין] שעל השולחן אסור אע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג, שהרי לכך הניחו שם כדי שישתה, ואין הגוי נזהר עליו. אבל שעל הדלופקי מותר שלא הורשה הגוי ליגע בו, וכל שעה מפחד שמא יבוא היהודי עליו פתאום. אמר לו "הוי מוזג ושתה", אף שעל הדולפקי אסור, שהרי הרשהו לשתות מכל מקום שירצה. והחביות הסתומות מותרות עד שישהה כדי שיפתח הגוי המגופה ויחזיר אותה ויטיח בטיט כבתחילה וינגב הטיט. ואם שהה כשיעור זה אסור, אע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג, הואיל ואמר לו "הוי מוזג ושתה" הרי הרשהו לשתות מכל מה שירצה. והואיל והיה לו שהות חוששין שמא פתח ושתה. ומורי זקיני הרב אומר שהחביות הפתוחות אסורות אם הפליג כדי שיוכל ליגע, ואע"פ שלא אמר לו "הוי מוזג ושתה", הואיל והן פתוחות, לאלתר יכול להושיט ידו ולנסך. ואין הפתוחות מותרות אלא אם הוא יושב ומשמר, ואפילו יצא ונכנס. אבל אם הפליג, אע"פ שלא הודיעו אסור, כמו שביאר בפסקיו. וכבר ביארתי בקונטרס הראיות שכל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הרי הוא כיוצא ונכנס, ואפילו הפליג יותר ממיל, הואיל ולא הודיעו, כל שעה מפחד הגוי שמא יבוא עליו פתאום, והרי הוא בחזקת משתמר. עד שיודיעו שהוא מפליג כשיעור שיכול ליגע ביין החבית, כל חבית וחבית לפי מה שהיא, בין פתוחה בין סתומה, בין של חרס בין של עץ. ואינה אסורה עד שיודיע לגוי הפלגתו כשיעור שצריך לשהות במגעה, וכך היא שיטת התלמוד. ובתלמוד ארץ ישראל [פ"ה ה"ה] מפרש שאפילו אם הפליג יותר מארבעת מילין כל שעה מפחד הגוי ממנו, וכל קוצים שהוא רואה בדרכים, סובר בני אדם הם וירא שמא יבוא עליו פתאום, הואיל ולא הודיעו שהוא מפליג. ונראה בעיני שאפילו אם היה ישן היהודי אינו דומה כשמודיעו שהוא מפליג שחושש הגוי שמא יקיץ פתאום ויבוא עליו, כמבואר בקונטרס הראיות.
<h2>דף סט:</h2>
אמר לו הישראל לגוי "לך, ואני אבוא אחריך", הרי הוא כמודיעו שהוא מפליג ממנו, הואיל ואמר לו שילך לפניו והוא נשאר אחריו, וכיון שנעלמו עיניו ממנו יינו אסור.
וכן אם הניח את הנוכרי על יינו ואמר לו "שמור ייני" הרי הוא כמודיעו שהוא מפליג, הואיל והניחו שומר, הרי דעתו של הגוי סומכת שהוא מפליג מעליו, ויש לו [רשות] לעשות מה שירצה. ואם נעל את ביתו ומסר המפתח לגוי, לא מסר לו אלא שמירת מפתח לבדה, ואין חוששין שמא פתח ונכנס ונגע ביין. אין מניחין חביות של יין בבית גוי אע"פ שהן סתומות וחתומות לפי שיש בהן נקב קטן שמריחין בו היין, ושמא יכניס הגוי שפופרת קטנה באותו הנקב וימצץ מן היין וישתה. גוי שננעל בפונדק של ישראל אם יש לו טענה להשמט ולומר "לכך נכנסתי" היין אסור. ואע"פ שלא הודיעו ישראל [שהוא] מפליג, הואיל ונכנס שם הגוי בלא רשות נראין הדברים שלא נכנס אלא ליגע ביין. ואם אין לו טענה להשמט ולומר "לכך נכנסתי", הרי הוא מפחד שמא ימצא אותו ישראל ויתפס עליו כגנב, והיין מותר. היו חורין וסדקין בדלת שיכולין לראותו מבחוץ, כל היין שהוא כנגד החורין מותר, ואע"פ שיש לו טענה לגוי על כניסתו שאינו (נכנס) [נתפס] עליו כגנב. אבל היין שהוא מן הצדדין שאינו יכול לראותו מבחוץ אסור, הואיל ואינו נתפס עליו כגנב על כניסתו.
<h2>דף ע.</h2>
מעשה בישראל וגוי שהיו יושבים בבית אחד, גוי בארעית במקום שהיה היין וישראל בעליה. שמעו קול תגרא בשוק ויצאו לחוץ. קדם הגוי וחזר ונעל הדלת בפניו, והתירו חכמים היין, לפי שמדמה הגוי בליבו ואומר "כשם שנכנסתי אני למטה כך קדם ישראל ונכנס מלמעלה, והוא רואה אותי מלמעלה" וירא הוא ליגע. וכן נכרי שנמצא בצד בור יין של ישראל, והיה הבור באמצע הכרמים ובמקום צנוע, אם יש לו לנכרי מלוה על אותו היין הרי זה אסור, שאין הגוי ירא מליגע בו שהרי הוא כיינו ואינו נתפש עליו כגנב אם יבוא ישראל עליו ויראנו. אבל אם אין לו מלוה על אותו היין, שאין היין משועבד לו, הרי זה מותר, שירא הגוי מליגע בו שמא יבוא עליו ישראל ויראנו פתאום ויתפש עליו כגנב. וזה מבואר בפרק שלמעלה [ס' ע"ב]. ושוב מעשה בישראל ובגוי שהיו יושבים ושותים יין. שמע ישראל שהיו מתפללים בבית הכנסת ואמר "אמן יהא שמיה רבא" ויצא ישראל והלך לבית הכנסת. ואמרו חכמים היין מותר שאומר הגוי בליבו "עכשיו יזכור ישראל יינו ויבוא עלי פתאום". ואינו אסור אלא היין שמונח לפני הגוי והורשה עליו לשתותו. כמו שביארנו ביין שעל השולחן. שוב מעשה בישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה שם יין של ישראל. שמע ישראל קול שופר שהיו תוקעין ערב שבת סמוך לחשיכה כדי להבטיל את העם מן המלאכה. ויצא ישראל מן הספינה ונכנס לעיר, ואמרו חכמים היין מותר. שאומר הגוי "כשיזכור ישראל יינו יבוא עלי פתאום ויראה אותי ולא יחוש על שמירת שבת". שוב מעשה באריה אחד שהיה נוהם כנגד הגת. שמע [הגוי] והחביא עצמו בין החביות של יין של ישראל. והתירו חכמים אותו היין, שאומר הגוי "כמו שנחבאתי כאן שמא כך ברח ונכנס שם ישראל" ונזהר מליגע ביין.
<h2>דף ע:</h2>
מעשה בתינוקת גויה שנמצאת בין החביות של ישראל, והיתה תופשת מקצף החבית בידה, והתירו חכמים היין, שיש לתלות ולומר מגב החביות נטלתו. ואע"פ שאין עכשיו קצף בגב החביות יש לומר שמא היה שם ונטלתו. והמורה ומורי זקיני הרב מפרשים, שלא התירו אלא בתינוקת שאינה יודעת בטיב ניסוך היין ואינה מוסרת עצמה ליגע אבל אם היתה גדולה הואיל ורואין הקצף בידה בודאי נגעה והיין אסור. ישראל שהיו מסובים לשתות יין, וזונה גויה יושבת ביניהן, היין שלפניה אסור, הואיל והיא מפקרת עצמה להן נמשכת היא אחר יינם. חצר שצידו אחד גוי וצדו אחד ישראל, וחלוקה במחיצות יתידות נמוכין, אע"פ שנמצא הגוי בחצירו בצד יינו של ישראל [היין מותר], שהרי נתפש עליו כגנב אם יעבור בחלקו של ישראל.
בולשת שנכנסה לעיר, והוא חיל של מלך שבולש ומחפש כל מטמוני העיר. אם בשעת שלום נכנסו, שאינם יראים משום מלחמה, חביות פתוחות של יין אסורות, שמא נגעו בהן. וסתומות מותרות, שאילו נגעו בהן לא היו נזקקין לסותמו ולגוף אותן כבתחילה. ואם בשעת מלחמה נכנסו אלו ואלו מותרות, מתוך שהם בהולים שמא תבוא עליהם מלחמה אין להם פנאי לנסך אפילו בפתוחות. והוא שהיו של מלכות אחרת, שהן שוללין ובורחין. אבל אם היו של אותה מלכות, שהם יושבים שם ואינם בורחים, אפילו בשעת מלחמה הפתוחות אסורות. כמבואר בקונטרס הראיות בכתובות בפרק שני בראיה ל"ד. הגנבים שנכנסו לבית ופתחו חביות של יין, אם רוב גנבי העיר ישראל, או אפילו היו מצויין ישראל גנבים שיש לספק בגנב ישראל, היין מותר, שהרי זה ספק ספיקא. ספק גוי ספק ישראל. ואפילו אם תימצי לומר גוים היו, שמא לא פתחו החביות אלא שסברו למצוא ממון. שדרך הגנבים לחפש אחר הממון. וכיון שמצאו יין הניחו [אותו] ולא נגעו בו.
<h2>דף עא.</h2>
עד שלא באת לידם מותרין לומר לו "תן לנו את דמיה". משנכנסה לרשותן אסור. ישראל שהיה חייב יין למושל בעבור המעות שלו, לא יאמר לגוי "תיכנס תחתי לפורעו מיינך ואני אפרע לך מייני", שהרי הוא כמו שלוחו. ונמצא פורע חובו ביין נסך. אבל אומר לו "מלטני מן המושל". ואע"פ שמסלקו ביין נסך שלו מותר, הואיל ולא אמר לו "הכנס תחתי" אינו עושה [אותו] שלוחו. אלא הגוי מצילו מיד המושל במה שירצה.
המוכר יינו לנכרי, אם פסק עמו כך וכך בדינר עד שלא מדד לו, דמיו מותרין, ואע"פ שפרע אחר שנגעו ביין, שהרי כמו מלוה היא אצל הגוי מעת שמשך היין כשהיה בכליו של ישראל ונתחייב בדמים. שכל קנינו של גוי במשיכה, כמו שביארנו בפרק המוכר את הספינה. מדד את היין, ולא פסק דמיו עד שנגע הגוי ביין ואסרו, אע"פ שהקדים לפורעו מקודם, הדמים אסורים, הואיל ולא פסק, אין דעתו סומכת על המקח, ולא באו המעות לידו בתורת מקח עד שנאסר היין. מדד ישראל יינו בכיליו של גוי אע"פ שפסק דמיו מקודם, דמיו אסורים, שהרי מעת שהגיע היין לכיליו של גוי נאסר, והגוי אינו קונה אותו עד שימשוך, כמו שביארנו בפרק המוכר את הספינה. ואם הקדים לו הדמים מקודם הרי הן מותרין, הואיל ובאו לידו בתורת מקח עד שלא נאסר היין. המודד יינו לגוי אפילו בכלים חדשים צריך ליזהר שלא יסייע עמו הגוי כשהוא מריק היין, שמא ישכח ויניח הכל ביד גוי ונאסר כל היין בכוחו של גוי. ואם הקדים לו הגוי מעותיו, מותר, כמבואר בקונטרס הראיות.
המוכר יינו לגוי והתנה עמו להגיעו לביתו של גוי ולהעבירו במעבר הנהר, ונותן לו שכר ידוע. אם נגע בו הגוי, (ו)אסרו שישלם ישראל פעולתו ביין נסך ורוצה בקיומו שלא ישפך היין שלא יפסיד פעולתו בכך. ואם התנה עמו עם בני הנהר מתחילה שיעבירו את היין וסילק מעליו פעולה זו עד שלא נאסר היין. הרי זה שכרו מותר, שלא נתחייב פעולתו לאחר שנאסר וגם אינו רוצה בקיומו לאחר שנאסר, כמו שמבואר למעלה בפרק זה [ס"ה ע"ב].
<h2>דף עב.</h2>
נטל ישראל את המשפך ונתנו לתוך כליו של גוי שיש בו יין נסך, ונתמלאו כליו של גוי עד המשפך. ואחר כך נטל את המשפך ונתנו לתוך כליו של ישראל ומדדו בו, אם יש במשפך עיכבת יין, שנשאר בו מן היין שנתחבר בו מצלוחיתו של גוי, הרי זה אוסר כל היין שמדד בכלי של ישראל. ואם אין במשפך עכבת יין, הרי יין של ישראל מותר. ישראל המערה מכליו לכליו של גוי שיש בו קצת יין נסך, את שעירה לתוכו אסור, והכלי שמערה ממנו מותר, שאין הנצוק חיבור להיות מחבר היין העליון עם היין התחתון, כמו שביארנו בפרק של מעלה [נ"ח ע"ב]. ואפילו הקילוח עצמו, מה שלא נתערב ממנו בכלי התחתון.
<h2>דף עב:</h2>
חבית מלאה שנותנין בה שפופרת של קנה עד שוליו, ועוד נותנין קנה אחר בראשו של זה, וראש הקנה השני משפע ויורד למטה כנגד חבית ריקנית, ומוצצין היין על ידי אותם הקנים עד שנמשך כל היין מהחבית המלאה ובא ויורד לתוך הריקנית. ובא גוי ונגע הקילוח היורד דרך הקנים, הרי זה אוסר כל היין אפילו מה שבשולי החבית המליאה. שהרי כל היין נמשך אחר אותו הקילוח. וכאילו חיבור אחד הוא. כלי שבולטין ממנו קנים מצד זה ומצד זה, [וישראל שותה מצד זה], ובא גוי ושתה בקנה זה מצד זה, הרי זה מותר. והוא שקדם ופסק ישראל. שכל זמן שהגוי מוצץ ושותה אינו אוסר יין שבכלי. אבל אם קדם ופסק הגוי, הרי חוזר היין ששותה (ושותה) [ושותת] בכלי אוסר כל הכלי, והרי ישראל שותה ואסור.
<h2>דף עד:</h2>
גת של אבן שזפתה גוי אסור לישראל לדרוך בה יינו, לפי שדרכן להטיל יין בזפת להעביר ריח הזפת. ואם ניגבה במים ואפר הרי היא טהורה ומותר לדרוך בה. ואם לא זפתה הגוי אלא שדרך בה בלבד, אפילו ניגוב אינה צריכה, אלא דיה בהדחה לבד. ואם זפתה וגם דרך אינה נטהרת אפילו בניגוב עד שיקלף את הזפת. היתה גת של עץ שזפתה הגוי, בין שדרך בה בין שלא דרך בה צריך לקלף את הזפת. ואם לא זפתה אלא שדרך בה בלבד, מדיחה והיא טהורה, כמבואר בקונטרס הראיות. היתה גת של חרס, אע"פ שקילף את הזפת, הרי זו אסורה. וכן אם דרך בה הגוי אע"פ שלא זפתה הרי זו אסורה. ואינה נטהרת אפילו בניגוב. וכן המחץ, והוא הכלי שדולין בו התירוש מן הבור. וכן המשפך של חרס הרי הן כגת של חרס. וכן הצריכה קילוף אם רחצו אותה ברותחין מותרת אפילו בלא קילוף.
<h2>דף עה.</h2>
כיצד הוא הניגוב, אם היתה גת לחה נותן אפר תחילה ומשפשף. ואחר כך רוחצה במים להעביר האפר. ואם היתה הגת יבישה, נותן מים תחילה ואחר כך רוחצה במים. ועוד משפשפה באפר ואחר כך רוחצה במים להעביר האפר. נמצאו הכל ארבעה בלחה אפר ומים אפר ומים. וחמשה ביבש, מים ואפר ומים ואפר ומים כמבואר בקונטרס הראיות. הדפים שנותנים על הענבים הדרוכות של גוים בשעה שעוצרים אותם, מדיחן במים והן טהורין. העקלים שכורכין אותן על הענבים הדרוכות, אם היו של נצרין או של קלחין, או של קנבס, (ש)מנגבן במים ואפר כענין שביארנו, והן טהורין. וכן הלולבין שמכבידין בהן בגת, מדיחן במים והם טהורים. היו של שיפה ושל גמי מיישנם שנים עשר חדש. והרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים או מניחם שתים עשרה שעות תחת צנור שמימיו מקלחין, או במעין שמימיו רודפין.
משמרת של גוים שמסננין בה שמרי יין, אם היתה (שיער) [של שער], מדיחה והיא טהורה, של צמר מנגבה במים ואפר, של פשתן מיישנה י"ב חדש. ואם יש בהן קשרים צריכין להתירן. הסלים והקופות של גוים שמסננין בהם התירוש בגת, אם היו תפורים וארוגים בחבלים של נצרי דקל, מדיחן והן טהורין. היו של נצרים מנגבן במים ואפר כענין שביארנו. היו של פשתן מיישנם י"ב חדש. אם יש בהם קשרים מתירין אותן.
<h2>דף עה:</h2>
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, כלים שלא נשתמשו בהן כל עיקר, מטבילן והן טהורין. כלים שנשתמשו בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמין ומחממי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמשו בהן על ידי האור, כגון השפודין והאסכלאות, מלבנן באור עד שתשיר קליפתן ומטבילן והן טהורין. שכן כתיב בכלי מדין כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. כל כלי גוים צריכין טבילה, בין שהיו חדשים בין שהיו ישנים והגעילן, שנאמר [במדבר ל"א] אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהן, והן ארבעים סאה. ואינן צריכין הערב שמש כנדה, אלא אחר טבילתן מותרין מיד. ומורי זקיני הרב אומר שטבילה זו מצוה היא, ומדברי סופרים היא, ואינה מעכבת אותן מלהשתמש בהן. ולי נראה שטבילה זו מעכבת ואסור להשתמש בהם עד שיטבילם כמבואר בקונטרס הראיות. טבילה זו אינה [נוהגת] אלא בכלי סעודה שמשתמשים בהם במיני מאכל. אבל בשאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בהם, שאין עושין בהן צרכי סעודה, אינן צריכין. ואין טבילה זו אלא בכלי מתכות. וכלי חרס המצופין באבר הרי הם ככלי מתכות. וכן כלי זכוכית צריכין טבילה ככלי מתכות. ואין צריכין טבילה אלא כלים הלקוחין מן הגוים, כעין כלי מדין, אבל אם היו שאולים אינם צריכים טבילה. ואם משכנן לו הגוי, אם ראה דעתו של גוי שעתיד להחליטן לו, הרי זה ספק בתלמוד אם הם כלקוחין וצריכין טבילה אם לאו.
המבשל בכלי גוים, אם היו כלים בני יומן שנתבשל בהם האיסור אותו היום, הרי התבשיל שלו אסור ואע"פ ששיפשפן יפה יפה. ואפילו אם הגעיל כלים הראויים ללבן. שהרי אמרה תורה כל אשר יבא באש תעבירו באש. וכל זמן שלא העבירו באש כל המתבשל בו אסור, כמבואר בקונטרס הראיות. ואם לא היו כלים בני יומן, אע"פ שאסור לבשל בהן לכתחלה עד שיטהרם כהלכתן, אם בישל בהן מותר. לפי שאיסור שנתבשל [בו] מאתמול כבר הופגם טעמו ליום המחרת, והרי נותן טעם לפגם. וכל הנותן טעם לפגם מותר. דלא אסרה תורה פליטת איסור בכלי מדין אלא בקדירה בת יומה.
<h2>דף עו.</h2>
אע"פ שאמרו השפוד והאסכלה מלבנן באור, לא אמרו אלא בכלי גוים שבלעו האיסור בעינו, אבל אם בלעו היתר, ואחר כך נאסרה בליעתן משום נותר, וכן אם בלעו חמץ כל ימות השנה ונאסרה פליטתן בחג המצות, הרי אלו מגעילן ברותחין והן טהורין, הואיל ולא בלעו איסור בעינו דיין בהגעלה. והסכינים הגדולים שצולין בהן בראשן כעין שפודין דינן כשפודין, כמו שביאר מורי זקיני הרב. סכין קטנה שאין דרכה אלא בחתיכה, משפשפה יפה בגלגל של אבן שמשחיזין אותה בו. וזו היא הגעלתה, הואיל ואין דרכה אלא בחתיכה, כשמשפשפה הרי הוא מעביר כל שמנוניתה וכל בליעתה, והיא נטהרת לכל דבר, ואפילו לחתוך בה רותח. ולא אמרו הגעלה בסכין אלא בסכינים גדולים שהם כשפודים ורוצין לטהרן בפסח מפליטת החמץ שבהן, כמו שביאר מורי זקיני הרב. סכין של גוים, אם בא לחתוך בה צונן אינו צריך לשפשפה, אלא נועצה עשר פעמים בקרקע במקום קשה, שהוא נועצה ושולפה בדוחק. ובסכין יפה שאין בה גומות, מותר לאכול בה צונן. ואסור לחתוך בה רותח, אלא אם כן שפה והיא טהורה לכל דבר כמו שביארנו.
כיצד הוא מגעיל, כלים שדרכם להגעיל נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה. ומשקיעה כולה במים הרותחים על גבי האור. ומשהה אותה שעה אחת עד שתפלוט בליעתה. ובלבד שתהא תחלה רחוצה ומנוקה מן האיסור, שכן כתוב בכלי מדין [במדבר ל"א] אך את הזהב, שיהיה (אך את) הזהב לבדו נקי מכל חלודה קודם שיגעילנו. ויכול להגעיל כמה כלים בכלי אחד. וכן מגעיל והולך כל היום כולו כל מה שהוא צריך. ואם לא היו הכלים בני יומן המים מותרים בשתיה, לפי שהוא נותן טעם לפגם. וכל שכן שאין המים חוזרין ואוסרין הכלים המוגעלים. ומורי זקיני הרב אומר שאפילו אם הן בני יומן אין שיעור בפליטתן לאסור המים. וכבר ביארתי בקונטרס הראיות שפליטת הכלי יש בה שיעור לאסור, שהרי אסרה תורה פליטת האיסור בכלי מדין כל זמן שלא נטהרו כהלכתן. אלא אם כן ידוע שהאיסור שנתבשל בכלי זה דבר מועט ואין בו שיעור לאסור כל המים המתבשלים בו. אבל נראה בעיני שאע"פ שהמים נאסרים מטעם האיסור שבכלים, אינן חוזרין ואוסרין אוכלים אחרים, לפי שטעם האיסור אסרה תורה, ולא טעם טעמו, וכל שכן שאינן חוזרין ואוסרין הכלים המוגעלים שצריכים לתת טעמן במקום אחר, כמבואר בקונטרס הראיות. יורה גדולה שאין לו גדולה ממנה להגעילה בתוכה, עושה על שפתה שפה של בצק סביב, כדי שימלא אותה מים עד שיתכסה שפת הכלי. ומרתיחה על גבי האש. וזו היא הגעלתה. ואם באו להגעילה בחג המצות עושה על שפתה שפה של טיט סביב. ובהלכות פסחים בפרק כל שעה ביארנו בליעת הכלים והגעלתן.
